שרשרת חיוך: על הסרט הקצר של בצלם
החיילים הנבוכים. המשפחה שהעירו אותה בשלוש בלילה ומציעה ל"אורחים" קפה. הנער שמחייך למרות הכל. חיפוש צה"לי שגרתי בבית בחברון הפך בחסות המצלמות של "בצלם" לסרט קצר שייצג את ישראל וכיכב בפסטיבל ברלין. ביקור על הסט המופרע ביותר במזרח התיכון
זה היה רק מבצע חיפוש שגרתי. אחד מני רבים שמתרחשים באישון לילה, כמעט מדי לילה, בבתי פלסטינים ברחבי הגדה המערבית. כך שדיא חדאד לא העלה בדעתו שהחיפוש הלילי בבית משפחתו בחברון יביא אותו שנתיים אחר כך לעמוד על הבמות של פסטיבל הסרטים בברלין.
ובכל זאת זה מה שקרה. חומרים שצילמו בני משפחת חדאד בביתם באותו לילה, הפכו שנה אחר כך לסרט דוקומנטרי בן 20 דקות שאותו ערכו אנשי הקולנוע יואב גרוס ואיהאב טרביה, העובדים בפרויקט "חמושים במצלמות" של ארגון בצלם. הסרט "חייך, והעולם יחייך אליך בחזרה," התקבל השנה לפסטיבל הנחשב בקטגוריית הסרטים הקצרים, שאליה התקבלו רק 25 סרטים מתוך .3,500 הסרט היה הנציג הישראלי היחיד שהצליח להתקבל השנה לפסטיבל, והוא הוקרן במהלכו שלוש פעמים באולמות מלאים עד אפס מקום.
תה, מישהו?
בית משפחת חדאד ניצב בודד על גבעה בשכונת תל רומיידה בחברון, בין חלקות חקלאיות קטנות. מהבית נשקף נוף מרהיב של העיר העתיקה ושל מערת המכפלה, ובמרחק כמה עשרות מטרים ממנו יש בית שבו מתגוררת משפחה יהודית. בית המתנחלים מוקף במצלמות צבאיות והכניסה אליו מאוישת על ידי חיילים במשך כל שעות היממה. יחסי שכנות, מיותר לציין, לא קיימים כלל. האב, אבו טלאל, הוא סנדלר, ודיא בן 19-ה עובד איתו.
לילה אחד בשנת 2012 הגיעה לבית המשפחה קבוצת חיילים למבצע חיפוש שגרתי. מבצעי חיפוש כאלה מסתיימים לעיתים במעצרים ולעיתים בלא כלום. בשני המקרים, הצבא אינו מחויב לתת פרטים על סיבת החיפוש לבני הבית.
פעמים רבות הסיטואציה יוצרת מתח רב בין החיילים לבין בני הבית או השכנים - החיילים סופגים קללות קשות מצד בני הבית, והטונים בין שני הצדדים עולים. אבל החיפוש בביתה של משפחת חדאד היה שונה לחלוטין.
"אנחנו כבר רגילים למצב הזה," אומר אבו טלאל, אב המשפחה. "שמענו דפיקות בדלת בשלוש לפנות בוקר ובפתח עמדו חיילים ובראשם קצין. הם הוציאו אותי החוצה ודרשו להיכנס לבית, להעיר את בני המשפחה ולערוך חיפוש." חיפושים כאלה, הוא מוסיף, כבר נערכו בבית פעמים רבות. לעיתים הם נמשכו עשר דקות בלבד ולעיתים שעתיים. אלא שהפעם, מיד עם כניסת החיילים לבית, לקחה הבת שדא מצלמת וידאו שקיבלו בני המשפחה מארגון בצלם במסגרת פרויקט "חמושים במצלמות," והחלה לתעד את הסיטואציה שממנה נולד הסרט.
התוצאה נעדרת אלימות פיזית או מילולית ומצולמת, מטבע הדברים, בשוטים ארוכים ולא מדויקים. ולמרות זאת הסרט מצליח, באובייקטיביות ובניגוד למאות תיעודים אחרים של חיפוש ומעצר, להעביר תחושה אנושית של שני הצדדים - גם לחיילים וגם לבני המשפחה הסיטואציה הזאת לא נוחה. ברגעים הללו בדיוק יש הבלחות של ציניות וחיוכים שמבטאים מציאות כמעט בלתי אפשרית, ולכל אורך הסרט בולטת המבוכה שמתפתחת בין בני המשפחה לבין החיילים בשל מחסום השפה.
קטע מתוך "תחייך, והעולם יחייך אליך"
דיא, המלווה את החיילים בחיפוש, מנסה להבין מה הם מבקשים ממנו, והם מצידם אינם מבינים מה הוא שואל בערבית. לצופה מהצד, שאינו מכיר את הסצנה הרגילה הזאת, חוסר ההבנה הזה והניסיון להסביר באמצעות פנטומימה נראה אפילו מעט משעשע.
וכך, בין השאר, זה נראה בסרט. חייל (בעברית): "תזיז את הספה הזאת הצידה." דיא (בערבית): "מה"?. חייל: "תזיז את זה הצידה." דיא: "זה כבד." חייל: "מה זה החוטים, מה יש שם מאחורה? תזיז." דיא שותק ומנסה להבין מה נדרש ממנו. חייל: "תזיז." דיא: "איך אני אזיז את זה"?. חייל: "שתוק"!
בקטע אחר שצולם במשך החיפוש, דיא מוציא קופסאות מאחד הארונות בחדר ומפזר אותם על המיטה לבקשת החיילים, בלי לאבד קור רוח ואפילו עם מידה של ציניות. כשהוא מבחין במעטפה ובתוכה מסמך, הוא מראה אותה לחייל ושואל אותו בסרקזם אם הוא רוצה שיפתח אותה עבורו ויראה לו את המסמך. החייל משיב בשלילה ומסנן לחברו: 'נראה לי הוא מסתלבט עליי'. הסצנה הייחודית הזאת מספקת מבט נדיר וכמעט קומי על שני אנשים בני אותו גיל שעומדים משני צידי המתרס ומבצעים כל אחד את תפקידו.
הרגעים האלה, ודומים להם שמתועדים במצלמה הביתית, גרמו לאנשי בצלם להבין כי יש בידם חומר גלם ייחודי שדורש טיפול שונה. "ברגע שקיבלנו לארכיון הווידיאו את הצילומים ממשפחת חדאד, היה ברור לנו שיש בחומר הזה איכות קולנועית," מספר העורך איהאב טרביה. "משהו בהעברת המצלמה מיד ליד, בהעמדות הספונטניות שלה אל מול הסיטואציה, תפס אותנו."
בסצנה שבה החיפוש מסתיים, דיא מתעקש להתנהג בדרכו הייחודית ושואל את החיילים אם יש מקום נוסף שבו הם רוצים לחפש, תוך שהוא מבהיר להם שהם מוזמנים לעשות זאת ללא כל בעיה. ברגע שהם מתחילים לצאת מהבית לכיוון המרפסת, אחד החיילים כבר מתקשה להתאפק ומתחיל לחייך. "תמתינו, בואו תשתו תה, תגיד להם," קורא אחריהם דיא. "למי יש זמן לשתות תה"? משיב החייל, שכבר צוחק בפה מלא. "אז קפה או נס"?, דיא מתעקש, והחייל מניד ראשו בשלילה ומחייך במבוכה. "נו תישארו," מפציר הצעיר הפלסטיני. "נכין לכם משהו לשתות, בנאדם."
קצת מוזר, אני אומר לאבו טלאל על הסצנה הזו. מציעים קפה אחרי חיפוש בבית באמצע הלילה? "כן," הוא פוסק. "למה לא? זה עניין אנושי. רצינו להיות מנומסים אליהם. אם הם היו מסכימים, היינו מכינים להם לשתות בשמחה. בהצעה שכזאת אנחנו מראים להם איך הם מתייחסים אלינו ואיך אנחנו מתייחסים אליהם."
אני תמיד מבסוט
כשהחיפוש מסתיים, מתבקשים בני המשפחה לצאת מהבית, ודיא לא מצליח לכבוש את החיוך. בתגובה דורשים ממנו החיילים לעמוד מול הקיר לחיפוש גופני, אבל גם זה לא גורם לו להפסיק לחייך. "אתה לא חי את החיים שלנו," אומר אבו טלאל כשאני אומר לו שאני לא הייתי צוחק. "יש לנו חיים אחרים משלכם הישראלים, ואני כבר לא מתרגש מזה שמגיעים אלינו חיילים. כשהגענו לבית הזה לפני 14 שנה, אם הייתי רואה חייל ממרחק של 300 מטר, הייתי בורח הביתה ולא יוצא עד שהוא היה נעלם. אבל לאט לאט זה הפך לדבר טבעי."
טבעי או לא, שיאו של הסרט מגיע בחלקו האחרון, כשאבו טלאל, שקולט שהחיילים מתחילים להתרעם, וחושש שבנו יילקח למעצר על ההתחכמות שלו, מורה לו לשתוק. "הבנתי שהם בסוף יכולים לומר לו שהוא יצחק באמת אם הם יעצרו אותו," הוא מסביר. בסופו של דבר דיא אמנם לא נעצר, אך גם כשהמשפחה והחיילים עומדים במרפסת הקטנה ובכניסה לבית, ולכולם ברור שהחיפוש נגמר, הוא נדרש להמשיך לעמוד מול הקיר, כעונש על שהוא ממשיך לחייך.
השתיקה של כל הנוכחים - הקצין, החיילים ובני המשפחה - מביעה יותר מכל את המבוכה הכללית מהמצב המוזר, במה שהופך לסצנה החזקה ביותר בסרט. כשאחד החיילים שואל את הקצין מה עשה דיא שהוא צריך לעמוד מול הקיר, משיב הקצין: "הוא חושב שהוא חכם, עושה צחוק. נותן תשובות מחוכמות."
"אתה מבסוט"? פונה אליו אבו טלאל קצת אחר כך. "אני תמיד מבסוט," משיב הקצין, "ואתה"? "אני מבסוט", משיב אבו טלאל. "זה הכי חשוב, תדע לך," אומר אחד החיילים. "הכי טוב בחיים להיות מבסוט. תחייך, והעולם יחייך אליך."
"האמרה הזאת לוכדת ומתמצתת את האירוניה של כל הסיטואציה," מסביר העורך גרוס למה המשפט הזה הפך לשמו של הסרט.
"החיוך של דיא לא מגיע לדעתי מהתרסה, אלא מתוך מודעות למצב שהוא לא טבעי לצבא ולחיילים." הסרט אמנם לא זכה בפסטיבל, אבל לאבו טלאל זה לא משנה. "הסרט הזה הצליח משום שאין בו תסריט. הוא משקף את המציאות שאנחנו חיים בה ואת האמת. אני רוצה שבכל העולם יראו אותו."
חשוב לך שגם ישראלים יצפו בו?
"זה ברור לי שאם המתנחלים כאן יראו את הסרט, הם ישמחו, אבל אני כן רוצה שישראלים שמתגוררים בתוך הקו הירוק יראו את הסרט ויבינו איך החיים שלנו נראים. אף אחד מהילדים שלי לא עשה שום דבר ועובדה שאף אחד מהם גם לא נעצר. אתה היית שמח אם היו דופקים לך בדלת בשלוש לפנות בוקר?".
לפנייה לכתב/ת 
