גבי עמרני: "גם פליני עשה סרטי בורקס"
הוא עשה תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, אבל גבי עמרני מוטרד עדיין מהתדמית של סרטי הבורקס: "צריך להכיר גם בעשייה הזו". בראיון על סרטו החדש "מקום בגן עדן" הוא מדבר על הקושי לצפות בעצמו על המסך ועל הדיון המחודש בשד העדתי. וכמובן - אי אפשר בלי כמה מילים על "רחוב סומסום"
שחקנים לא נחשבים לרוב לאנשים צנועים. ובכל זאת, גם אחרי עשרות שנים ותפקידים במקצוע עם המון אגו, כפי שגבי עמרני מתאר אותו, הוא לא נהנה ללכת לפרמיירות של סרטים שהוא משחק בהם. "אני לא רואה את הסרטים שלי", הוא אומר בראיון ל-ynet, "לכן אני מאוד לא אוהב לבוא לפרמיירות, כי אני או יוצא, או שרואה רק את הקטעים האחרים מסביב של חברים, ובשלי אני עוצם עיניים וסוגר אוזניים. אני לא אוהב את זה. לא יודע אם זה מין תסביך".
הוא צריך לעצור עיניים בלא מעט סרטים, הוא השתתף בלא מעט מהם - "ארבינקא" (1967), "תעלת בלאומילך" (1969) "השוטר אזולאי" (1971), "משפחת צנעני" (1976), "הצילו את המציל" (1977), "מבצע יהונתן" (1977), "מלך ליום אחד" (1980), "שגעון של אבא" (1981), "ספר נשים" (1984), "אבא גנוב 3" (1991), "זהר" (1993) ועד לימים אלה עם תפקיד ב"מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני. "אין לזה קשר לשנים שאני משחק", הוא מסביר את המבוכה, "יכול להיות שבאיזשהו מקום כל זמן שאתה עדיין במקצוע אז זה חורה לך, דברים יכולים להרגיז אותך שלא בצדק".
מה מרגיז אותך בצפייה בעצמך?
"אני לא מרוצה, ואני לא אוהב - זה עניין של ההכרה במה שאתה עושה. זה לא פייר, כי אני היחידי שלא מרוצה ברמה מסוימת, אבל כבר למדתי לקבל את המחמאות ולשמור את מה שאני חושב לעצמי, כי אחרת כל הזמן יהיה ויכוח. אז אם ראיתי, זה היה רק בעין קורצת למחצה. עוד לא יצא לי לראות סרטים שלי במלואם ובראש פתוח. אתה צריך להגיע למקום שאתה כבר לא במקצוע, ואז אתה יכול לראות את זה ולהיות ניטרלי".
אתה חושב שמתישהו תגיד די, ותרצה להפסיק?
"אולי עוד 15-10 שנה, ואז נראה".
עוד על "מקום בגן עדן":
- אלון אבוטבול בראיון: "ראיתי את עצמי מזדקן בסרט - זה מפחיד"
- חסיד ורע לו: ראיון עם השחקן תום גרציאני
- הגענו עד לרמטכ"ל: יוסי מדמוני על צילומי הסרט
- גן העדן האבוד: הסצנות הגנוזות מתוך "מקום בגן עדן"
רצה לבכות
הקריירה הארוכה של עמרני החלה בלהקת הנח"ל ואחר כך בבצל ירוק, והמשיכה עם שלל תפקידים בהצגות תיאטרון כמו "אמי הגנרלית" ו"אשכבה", בתוכניות טלוויזיה כמו "חסמבה דור 3" ו"עספור", ובסרטי קולנוע כמו "תעלת בלאומילך", "משפחת צנעני" ו"השוטר אזולאי".
גם היום הוא לא נח. רק עכשיו סיים להופיע בהצגה "אם הבית" בהבימה, והוא מגלם דמות של אב עקשן ואיש עקרונות ואדמה ב"מקום בגן עדן" על המסך הגדול. עמרני משחק בסרט את אביה של איילה (רותם זיסמן כהן), שאיש הצבא במבי (אלון אבוטבול) מעוניין לשאת לאישה, אך נתקל בקשיים. ההתנהלות של במבי מול האב מניעה במידה רבה את כל המהלכים והאירועים בחייו.
כשהוא נשאל על חוויית העבודה על הסט, עמרני מתאר אותה כהנאה גדולה, גם אם לא פשוטה: "אני אוהב את העבודה של יוסי מדמוני. זה היה תפקיד מאוד קשה, בגלל האתגר - לעשות את הדמות באופן שגם יסבר את אוזנו של יוסי, וגם כך שאני אסכים וארגיש שזה נכון, וזה היה יופי של דבר. תענוג".
על איזה קושי ספציפי התגברת במהלך הצילומים?
"היו הרבה מקומות דרמטיים שבהם בכי היה הדבר הכי פשוט והוא (מדמוני) דווקא רצה להמעיט, להעביר את הדרמה למקום יותר מאופק. זה היה קושי, כי כשאתה בתוך התפקיד קשה להתאפק, או שנשפך לך או שלא נשפך לך".
"מקום בגן עדן" הוא סרט אפי עם גיבור שקשה לחבב. במבי הוא איש קבע, חייל לוחם שלא בוחל באמצעים ומייצג את המיתוס של יפי הבלורית והתואר עם מעט יופי והרבה אינטרסנטיות. הסרט עוקב אחרי מעשיו לאורך תקופת חיים שלמה, גם כשהיוהרה של גרסתו הצעירה חוזרת ומכה בו (ביחסיו עם אשתו ולאחר מכן עם בנו), ומשלב מוטיבים תנ"כיים ודתיים.
אתה חושב שהסרט יכעיס אנשים בגלל ההצגה של איש צבא באופן ביקורתי?
"לא חסרים במלחמות אנשי צבא שבאמת היו נוראיים, ולא חשובה הסיבה. כולם פוטרים את עצמם בטענה ש'הם עשו – אז גם אנחנו עושים', גם בסברה ושתילה. ולא צריך להיות יפה נפש ולא להראות את זה, אז זה ירגיז כמה אנשים".
כהורה, אתה מסכים עם הגישה הנוקשה של האב בסרט?
"הילדים שלי כל הזמן אומרים שאשתי ואני מאוד פתוחים, כל עוד הבחירה שלהם וטוב להם. אני אצביע על הפלוסים והמינוסים לדעתי, ואני יכול להסביר את החשש שלי אם אני חושב שיהיה להם קשה. אבל פעם, למשל, לא רצו שיהיו אמהות חד הוריות, והנה הדור צמח וזה עובד".
כמעט כל ילדיו של עמרני הלכו בדרכו של אביהם ועסקו במשחק בשלב כזה או אחר, ובתו הצעירה מסורה לתחום. "אני לא המלצתי על זה לאף אחד, כי אני גם יודע וגם חווה את השינויים שחלים בתחום, היום אתה כוכב ומחר לא - כי הטעם משתנה".
לדבריו לנשים יש קשיים נוספים כשחקניות: "קיימים גם השיקולים של האם כן להסכים להתפשט או לא, ואם יש לך עקרונות זה יהיה קשה. שינויי הטעם של השוק עצומים לגבי בחורות. אצל גברים יש גם חשיבות לזה, אבל מחמירים פחות ונראה שהם יושבים בבטחה לאורך זמן. אני לא דחפתי לבחירה במקצוע הזה. מצד שני מי שגדל בבית של אומן שממשיך בעבודה - מה יש להגיד? אני רק יכול להסכים ולעזור".
"לא צריך לקרוץ לחו"ל"
ממרום ניסיונו, יש לו בעיקר מילים חמות על הקולנוע כיום: "לפני 20 שנה היו המון טענות ומענות על הקולנוע, והיום יש דור חדש של תסריטאים וגם של במאים צעירים עם מעוף מדהים ושחקנים, וכל העולם קרוב. היום גם הלימודים הם מנקודת זינוק אחרת לגמרי, הבמאים לא מתחילים מא', הם כבר הולכים ללמוד וללכת לעשות, לא ללמוד כדי לעבור עשר שנים במקצוע ואז לעשות סרט. ויש תוצאות מדהימות בקולנוע שלנו. אתה לא יכול לעבוד עם כולם, אבל אתה רוצה".
ובכל זאת יש לו מעט ביקורת על חלק מהסרטים, שלדבריו מכוונים קודם כל לקהל בינלאומי, ולא מקומי: "אנחנו רצים, אבל צריכים לעשות סרטים לכאן, לנו, מבלי להתחשב ולעשות סרט כדי שיהיה גם באוסקר. אמריקה הרבה יותר טובה בדברים האלה – כי הם בבית, והתחרות שלהם היא לעשות סרטים במקום שבו האוסקר נולד. אני אוהב שהסרטים הישראלים והטלוויזיה כאן הם שלנו, בלי קריצות לחו"ל, ולא צריך להתבייש בזה. אנחנו צריכים להיות יותר אמיצים לעשות את הסרטים שלנו פה הכי טוב שאפשר".
ומה אתה חושב על המקום של התיאטרון בתרבות של היום?
"אני חושב שהקולנוענים, הבמאים, יותר מדי סגורים בתוך הקולנוע, והתיאטרון הפך משני. הם צריכים לראות גם תיאטרון, כדי לראות את השחקנים שלהם בפעולה גם שם. הם רואים רק קולנוע, בלי להעשיר את הידע שלהם על השחקן".
גבי עמרני ב"הדמעה", סרטו הקצר של ז'קי ברקן מ-1968
עמרני נמנה על השחקנים של דור סרטי הבורקס. הוא שיחק בלא מעט מהם, כמו "לופו בניו יורק", "איזה יופי של צרות", "לא לעלות יותר", "ספר נשים" ו"הטוב הרע והלא נורא". גם היום הוא מתנגד לסטיגמה השלילית שדבקה בהם: "במאי צעיר לא יודע מה אני עשיתי לא בתיאטרון ולא בקולנוע, כי העשייה המוקדמת נחשבת כסוג ב'. אני חושב שבמאי צריך לצפות גם בסרטי בורקס ובסרטים שנחשבים פחות טובים, בשביל לדעת עם מי הוא עובד, להכיר את השחקנים גם על העשייה שלהם אז, ולא לקבוע היררכיה. אנשים פוחדים מהמילה בורקס, אבל פליני נחשב כבורקס מקומי".
מה אתה חושב על הדיון המחודש בשד העדתי לאחרונה?
"אני יכול להעיד רק על התעשייה שאני עוסק בה, ואני חושב שזה דומה למה שקרה בארצות הברית: בשלב מסוים נכנסו האפרו-אמריקנים לתעשייה, והיום אין כמעט סרט שאין בו ייצוג. ועם זה, אי אפשר להגיד שכבר אין מתח בנושא הזה בארצות הברית. אז גם כאן יש - מצד אחד כבר יש המון זוגות מעורבים וזה נחמד לראות, אבל זה לא אומר שהכול כבר בסדר. מתחת לפני השטח יש מתיחות, הבעיה היא שלא צריך להגיד שאין בעיה ולסגור עיניים – כי זה לא עוזר. צריך להגיד שיש, אבל בואו נלמד את שני הצדדים שזה לא יקח עד כדי כך הרבה זמן, ושבסופו של דבר זה ייגמר.
גבי עמרני, שושיק שני וששי קשת בסרט "שגעון של אבא" (1981)
"אני גדלתי בתקופה שניסו להסות את השירה המזרחית כדי לקדם שירה עברית, אבל לא ידעו מה היא שירה עברית אז ביססו הכול על שירים רוסיים.
אחר כך כתבו שירים על בסיס מוזיקה ערבית, אז מה? רצו לכתוב ישראלי - מאיפה ידלו? מהסביבה, כתבו שירים יפהפיים. זה לא משנה אם השיר הוא מזרחי - משנה אם הוא טוב או לא טוב. בדיוק כמו עם סרטי הבורקס, משנה אם הסרט טוב או לא, לא אם הוא בורקס או לא".
לצד כל התפקידים של עמרני, אף אחד לא יכול לשכוח את חלקו ב"רחוב סומסום". עמרני עצמו שומר לה מקום חם בלב: "אתם גדלתם על זה, ואני מזקין על זה. אני זוכר שזה היה כיף, גם העשייה וגם התגובות של הילדים. אבל האמת שאני לא חי על נוסטלגיות, אז אני לא זוכר".
