השיטה שתעזור לילד שלכם להצליח בחיים

אנשים רבים מאמינים שרמת האינטליגנציה של האדם היא מערך שאינו ניתן לשינוי. נקודת מבט כזו קובעת שאנחנו נולדים כמו שאנחנו, חכמים יותר או פחות מאחרים, ועלינו לעשות את הטוב ביותר עם "המוח שקיבלנו". פרופ' קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד אינה מנסה לאמת או להפריך את הקביעה הזו עצמה, אלא בודקת את רצף התוצאות שאמונה זו גוררת אחריה. חקריה המרתקים מלמדים אותנו שהדרך בה בני אדם, בכל הגילאים, תופסים מהי חכמה משפיעה על הישגיהם.

כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים

עוד כתבות של יעל זקוב בערוץ הורים :

חכמים יותר: כיצד משתנה המוח כשהופכים להורים

לא סתם כפית: הכלים שעוזרים לתינוק לחשוב

תנו להם לזוז: המדריך לגידול תינוקות חושבים

מפתח חשיבה מרחבית: למה חשוב לשחק בפאזל

באחד ממחקריה פרופ' דווק ועמיתה אספו קבוצה גדולה של בני נוער שנכשלו במבחני המתמטיקה והזמינו אותם להצטרף לסדנה בת שמונה מפגשים קצרים. "בסדנה", נאמר לתלמידים, "תוכלו ללמוד כיצד המוח עובד וכך תוכלו לקבל הזדמנות לשפר את מיומנויות הלמידה שלכם ולעלות את הסיכוי לשיפור הציונים".

התלמידים שהתנדבו חולקו באופן אקראי לשתי סדנאות, מבלי שמוריהם ידעו אם הם בקבוצת המחקר או בקבוצת הביקורת. לתלמידים בקבוצת המחקר הועבר המסר (בעזרת הרצאות, תרגילים ודיונים) כי אינטליגנציה היא דבר שניתן לשינוי. התלמידים בקבוצת הביקורת למדו כיצד פועל הזיכרון במוח האדם וכיצד ניתן לשפר את תפקודו. מעקב אחר שתי הקבוצות בשנתיים שעברו מתום הסדנאות הראה כי התלמידים בקבוצת המחקר שיפרו את ציוניהם במבחני המתמטיקה באופן משמעותי. לעומת זאת, בקבוצת הביקורת רמת הציונים נשארה כמו שהייתה.

מה גרם לפרופ' דווק לחשוב כי סדנה שאינה כוללת משוואה מתמטית אחת על הלוח יכולה לגרום למהפך בציוני התלמידים? התשובה במילה אחת היא: מוטיבציה.

יופי של טעות

כאשר אדם מאמין כי יכולתו נקבעת מראש והמבחנים שהוא פוגש בדרכו מציגים לו ראיות לרמת חכמתו, ציון נמוך, טעות או כישלון יכולים להחוות כסימנים לחוסר כישרון. לעומתו, אדם שמאמין שהוא תמיד יכול

להשתפר ולהפוך חכם יותר עם כל התנסות, הכישלון אינו צורב וטעות היא לא מבוכה איומה. "אז לא הצלחתי", יגיד אדם כזה לעצמו. "אני חייב לנסות שוב, בטח אצליח טוב יותר".

האדם התיאורטי עליו אנחנו מדברים הוא גם האדם הקטן שאנו מגדלים. כי המוטיבציה מתחילה בגיל צעיר והנטייה לנחישות או להימנעות מאתגרים נקבעת מאוד מוקדם בהתפתחות.

מי נחוש של אמא?

כמובן שנרצה, כמו כל ההורים, שילדינו יהיו מוכשרים ונחושים להצליח. אבל מה תפקדינו בתהליך? על כישרונותיהם נתקשה להשפיע (מה שניתן, ניתן), לעומת זאת, על רמת המוטיבציה שלהם אנחנו משפיעים ועוד איך! בכל משחק משותף, בכל שיחה, בהרמת גבה או חיוך - אנחנו נותנים לילדים פידבק על פעולותיהם בעולם ובכך חושפים בפניהם את "סרגל הסטנדרטים" הבלתי נראה שלנו. כך הילדים לומדים על טוב ורע במה שעשו והאם כדאי לעשות זאת שוב. השאלה אם אנו רוצים או לא רוצים להשפיע, כנראה אינה רלוונטית. התגובות שלנו נרשמות, ואנחנו משפיעים.

מה נוטע בילדינו את התחושה שאתגר זה כיף? שחוסר הצלחה בפעם הראשונה, השנייה והשלישית היא דווקא סיבה להמשיך ולנסות שוב? שהסיפוק מהשגת שליטה במיומנות חדשה הוא הפרס הכי שווה?

אלו שאלות שמעניינות מאוד את חוקרי ההתפתחות שמחקריהם קובעים כי:

א. מוטיבציה גבוהה קשורה ליכולות חשיבה (קוגניציה) גבוהות.

ב. רמת מוטיבציה לחקירת העולם בשנתיים הראשונות בחיים היא תכונה יציבה המנבאת את רמת המוטיבציה בהמשך ההתפתחות.

ממצאי המחקרים מעידים על כך, שהדרך שבה ילדים מאוד צעירים מגיבים לאתגרים מושפעת מהסביבה. מאחר ואנו ההורים הם הסביבה המיידית והמשפיעה ביותר, מחקרים הבודקים את השפעת האינטראקציה הורה-ילד משרטטים את הנתיב בו מתעצבת המוטיבציה בשנים הראשונות. אפשר לנצל את המידע ממחקרים אלו ופשוט להגיד לילדים את מה שכדאי שישמעו.

השנה הראשונה לחיים: הצלחה ואתגר

נראה שלסקרנות של התינוקות אין גבול. יש להם כל כך הרבה מה ללמוד ולכן המוטיבציה הגבוהה בגיל הזה הינה דחף חיוני. הכלל החשוב בהתפתחות הוא ש"בשביל לדעת צריך לגעת", ואכן תינוקות רוצים לבדוק בעצמם. כאשר נאפשר לתינוקות את הידיעה כי נטייתם לחקור היא דבר חיובי בעינינו, ואנו פה בשביל לשמור על ביטחונם, נספק להם את התחושה המכונה על ידי החוקרים "אוטונומיה": זהו החופש ליזום, להתעניין ולמצות את החקירה.

מחקרים שבדקו את הקשר בין רמת האוטונומיה הניתנת לילדים על ידי אמהותיהם בגיל שנה ובין רמת הנחישות שלהם בגיל 20 חודשים, מצאו קשר חיובי בין השניים.פסיכולוגים התפתחותיים גורסים כי תינוקות המקבלים את המידה הנכונה של תמיכה ועידוד בשנים הראשונות לחייהם, יגדלו להיות לומדים חקרניים בהמשך.

תנו לו לנסות להגיע רחוק יותר בכל פעם(צילום: shutterstock)

מהי המידה הנכונה? חבל שאין מתכון מדוייק, אבל אם נזכור את העיקרון נוכל לנחש ביתר קלות. ילדים ותינוקות לומדים להיות נחושים בעזרת משחק המאפשר את שני המרכיבים: הצלחה ואתגר. לכן, מומלץ להציע לתינוקות צעד אחד קטן קדימה, בדבר שהם כבר יודעים לעשות מעצמם.

טיפ להורים:

כאשר משחקים עם התינוקות דווקא בצעצועים האהובים עליהם, אנו מחזקים בהם את התחושה שהם בחרו טוב.

כאשר אנו מגוונים במשחק עם הצעצועים, אנו עוזרים לתינוקות להיחשף לאפשרויות נוספות לחקירה ומרחיבים את רפרטואר החקירה שלהם.

שימו לב למה התינוקות מצליחים להגיע לבד, או להפעיל בכוחות עצמם. הצורך באתגר, גורם גם לקטנטנים להשתדל לעשות יותר, וקיצורי הדרך שלנו - הגשת המשחק עד ליד או הפעלה בעצמנו, הם נעימים לרגע, אך עלולים להוציא את העוקץ מההישג העצמי.

מגיל שנה עד שנתיים: תגובות חיוביות

באמצע השנה השנייה לחיים התינוקות מפתחים את היכולת להבחין אם פעולתם הצליחה או לא. ניצני היכולת להבין מטרות ותוצאות מאפשרת לפעוטות לבחון בעצמם את רמת ההצלחה. ועדיין, לעתים קרובות כשאנחנו בסביבה מבטם יעבור במהירות מהמשחק אלינו ובחזרה. כאשר העיניים שלהם מחפשות את עיני המבוגר, הם בעצם שואלים בלי מילים: "עשיתי טוב?". לכן מומלץ לענות ולתת לקטנים פידבק.

אז, לפני הכל - ברור שהם עשו טוב! מאחר והם ניסו וזו תמיד התחלה טובה. כאשר מבטם של הפעוטות יתקל בחיוך ובהבעת פנים מאירה, תחושת המוטיבציה שלהם תקבל חיזוק. מחקר שבדק צילומי וידאו של אמהות המשחקות עם ילדיהם בני השנתיים הוכיח את הקשר בין התגובות החיוביות של האמהות: הבעות הפנים (אפקט),העידוד והמחמאות ובין יכולת הנחישות (ההתמדה והמוטיבציה לרכישת שליטה במשימות מאתגרות), של הפעוטות שנה לאחר מכן.

במחקר נמצא גם שכאשר האמהות הגיבו באפקט שלילי ובפידבק ביקורתי כלפי פעולות ילדיהם, הפעוטות גילו ביטויים גבוהים יותר של בושה בהתמודדות עם משימות המערבות אתגר בגיל שלוש. מסקנת החוקרים היא שתגובות חיוביות בגיל צעיר תורמות לרמת מוטיבציה פנימית גבוהה יותר של הילדים, ואילו תגובות שליליות פוגעות בהערכתם העצמית. אפשר לתרגם את תוצאות המחקר לפעולות מעשיות עם הילדים.

טיפ להורים:

הדרכה מיטבית לפעוטות היא כאשר לא קובעים להם את המטרה, אלא מסייעים להם להוציא לפועל את כוונתם. ככל שאנו דומיננטיים יותר כך נטייתם של הפעוטות היא להיות פסיביים יותר.

מומלץ להימנע מפידבק שלילי כמו "לא שמת את החלק במקום הנכון" או "זה לא מתאים", אלא בהכוונה חיובית כמו "בואי ננסה בדרך אחרת" או "לאיפה החלק הזה מתאים?".

מול חוסר הצלחה, מומלץ לא לקחת לפעוטות את החלקים מהיד, או להסיט את ידם, אלא לסובב או לייצב את המשחק כדי שגישתם אליו תהיה נוחה יותר והם יצליחו בעצמם.

מגיל שנתיים עד שלוש: אל תחסכו במחמאות

כאשר הפעוטות מבינים את השפה בה אנו משתמשים הם הופכים רגישים יותר למשמעותן של המילים. מה שאנחנו אומרים מחלחל ומשפיע על הדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת יכולתם להתמודד עם אתגרים. המסלול עליו מתקדמים הפעוטות בדרכם אל עבר תחושות המוטיבציה והיעילות העצמית מלא בתמרורי הכוונה חיצוניים.

כהורים אנו יודעים זאת ובאופן אינטואיטיבי ומרצפים להם את שולי הדרך במחמאות ובחיזוקים. למרות כל מה שנאמר ונבדק על מחמאות, נדמה כי עדיין קיים בלבול: האם מחמאות תורמות לערך העצמי או דווקא מסכנות אותו? ואילו מחמאות טובות יותר מאחרות?

פרופ' דווק, שכתבה את הספר "כוחה של נחישות", מחזקת את חשיבותן של מחמאות ההורים, בתנאי שהן מהסוג שמתייחס לפעולות הילדים והן לא כלליות מדי (כמו: "את כל-כך חכמה"). בסיכומם של הדברים אפשר להסיק כלל פשוט: מחמאה שיש בה מילת פועל, מוסיפה לתחושות המוטיבציה.

וכך, במקום להגיד שהציור יפה, ניתן בקלות להגיד "ציירת יפה". מה ההבדל? לאור המחמאה הראשונה יתכן וירצו הילדים להציג את הציורים "היפים" שלהם ולאור המחמאה השנייה, הם יתגאו להציג את התוצר, כאשר הם יחושו סיפוק מכך שציירו. לכן, אל לנו לחסוך במחמאות, אלא רק לציין בהםן את המאמץ שהושקע. כך ילמדו הקטנים ששווה להשקיע. עובדה, אפילו ההורים, שיודעים הכל, שמחים וגאים.

במחקר שערכה עם פעוטות בני שנה עד שלוש מצאה פרופ' דווק כי מספר גבוה יותר של מחמאות ההורים המדגישות את התהליך (כלומר, את הפעולה שהילדים עשו) נמצא קשור לתפיסת מוטיבציה גבוהה יותר של הילדים כאשר היו בני שבע-שמונה. מעניין לציין כי בניתוח הממצאים נמצא כי אין הבדל מספרי בין כמות המחמאות שהורים אומרים לבנות ולבנים, אך הורים בהחלט נוטים יותר לשבח את הבנים על מאמציהם, ובהתאם לכך נמצאו גם הבדלים בין הבנות לבנים באמונה לגבי כוחו של המאמץ.

טיפ להורים:

הצביעו על פעולות הילדים שעזרו להם להגיע למטרה במקום לשבח את התוצאה: "ראיתי שהנחת את הקוביות בדיוק אחת על השנייה והמגדל היה יציב" במקום "איזה מגדל גבוה!".

שמחו על גילויי העצמאות ועודדו אותם. תנו לילדים לאכול לבד גם אם זה "לוקח שעות" או לנסות להתלבש לבד. כאשר אתם רואים שהילדים הופכים מתוסכלים ועומדים להתייאש, הציעו עזרה, מינימלית ככל שניתן, אולי זה יספיק? אם לא, תמיד תוכלו לעזור יותר.

עודדו את הילדים לנסות דברים חדשים. כשהילדים מגישים לכם חלק ממשחק כדי שתפתרו בשבילם, נסו להדריך אותם שיתרמו להצלחה.

שמשו לילדים מודל לחיקוי - הדגימו להם כיצד אתם נחושים להתמודד עם אתגרים.

לא בכל מחיר: גם כשרוצים לעודד נחישות, טוב לדעת מתי להרפות ולשחרר את הילדים כאשר המוטיבציה יורדת.

פנים רבות לה למוטיבציה והיא משתנה עם הגיל. ראשונה להתפתח היא המוטיבציה לשליטה (mastery) - כלומר, הצורך לבצע או להבין הכי טוב שאפשר. זהו מאמץ רגשי הדוחף להצליח, המוליד תחושת סיפוק ללא תגמול חיצוני ולכן הוא נעים ומקדם יותר מכל פרס.

מוטיבציה - גם אצל ילדים עם קשיים התפתחותיים

כמו במעבדה, ניתן לחשוף את טביעות האצבעות שלנו, ההורים, על שורשיה של

יכולת זו ולהבין שגם בתחום זה השפעתנו משמעותית. תינוקות ופעוטות עם איחור התפתחותי או קשיים שונים יכולים להיות נחושים לא פחות מאלו עם התפתחות טיפוסית. לחוקרי ההתפתחות חשוב לבדוק זאת, מאחר ומוטיבציה ונחישות מקדמים את היכולות ואת התפקוד.

מחקריהם מוצאים שההבדל ברמת המוטיבציה של ילדים עם קשיים מוטוריים או מנטליים אינו בא לידי ביטוי בביצועי הילדים, אלא דווקא בנקודת המבט של הוריהם. אמהות של ילדים עם איחור התפתחותי נוטות לדרג את רמת המוטיבציה שלהם כנמוכה ממה שהם בעצם מציגים. מאחר וקיימות הסכמות והוכחות מדעיות רבות לקשר בין רמת הנחישות של הילדים ובין יכולות הלמידה שלהם, כדאי שנדע להסתכל, להעריך ולעודד את היכולת הזו של הקטנים. זו היכולת להסתכל על האתגר ולהגיד בלב: למה לא?

הכותבת היא מרפאה בעיסוק לתינוקות ופעוטות ב"פשוט לגדול ". לדף הפייסבוק של פשוט לגדול