קיצור תולדות הכפירה היהודית
"אתיאיסטים רבים לא מכירים את היהדות או את ההיסטוריה היהודית, ורובם גם לא ממש מבינים מה זה אתיאיזם", אומר פרופ' יעקב מלכין, מהוגי הדעות הבולטים של ההומניזם החילוני. עם צאת ספרו החדש, "הגן של אפיקורוס", הוא מספר על חזונו לייסד דור של כופרים יהודים כשרים למהדרין
קווים לדמותם של האתיאיסטים היהודים, וכתבי קודש נעדרי אמונה - הם מקצת הרעיונות שבהם משתעשע הפרופ' יעקב מלכין, אתיאיסט והומניסט, בספרו האחרון "הגן של אפיקורוס" (הוצאת "מודן" "וחרגול"). מלכין הוגה בתורת האתיאיזם היהודי, ורואה בחזונו יהדות של כופרים כשרים למהדרין – ובו-בזמן יהודים למהדרין.
<< עוד חדשות ועדכונים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במרכז ספרו הציב פרופ' מלכין את הוגה הדעות היווני בן העת העתיקה, אפיקורוס, ששמו הפך לכינוי הנרדף לכפירה. באמצעות דמותו של הפילוסוף היווני ובני סיעתו, הוא משרטט שני קישורים ההופכים את הגיבור המיתי לעדכני עבור הישראלים: הראשון, חיבור עם האתיאיסטיות המודרנית, והשני - המפתיע יותר - עם היהדות וכתבי הקודש, זאת במטרה (גם אם לא מוצהרת מפורשות) למסד אידיאל אפיקורסי-יהודי, הרלוונטי עבור החילוני הישראלי.
עוד חדשות בערוץ היהדות :
- ככה ייעשה לסרבן הגט/ פרופ' שחר ליפשיץ קיבלתי טלפון מאלוהים. כמעט/ רות קוליאן
- משרד החינוך: שירות בנות דתיות - לא בצבא
על אף שלכאורה היה מתבקש בספר על כפירה "בנוסח יהודי", שימקד במרכזו "כופר" משלנו כאלישע בן אבויה, למשל - בוחר פרופ' מלכין דווקא באפיקורוס היווני: "המשמעות של 'אחר' (אלישע בן אבויה), היא עצם כפירתו", הוא מתרץ. "אין לו הגות שאפשר לכאורה להישען עליה, ואם יש, היא ככל הנראה מאמינה 'בשתי רשויות', ולא שללה את קיום האל. אצל אפיקורוס, לא רק שיש הגות, אלא שגם ההגדרה היהודית לכופר היא דווקא אפיקורוס ולא 'אחר".
"אמנות, מוזיקה, פולקלור - הכל זה יהדות"
בשיחה מיוחדת עם ynet, הוא מבקש לתת להיסטוריה היהודית לדבר בעד עצמה: "רבים לא ערים לעבודה שהתרבות היהודית הייתה תמיד פלורליסטית", הוא טוען. "אבותינו עבדו את עשתורת והבעל במשך שני-שלישים מתקופת קיומו של המקדש. מה, הם לא היו יהודים? לא דיברו בלשון העברית? 'יהדות' היא התרבות של העם היהודי במובן הרחב של המילה; בתוכה יש גם תרבות שהיא תרבות דתית מסוג מסוים. למעשה, כל מה שאנחנו יוצרים היום באמנות, במוזיקה ובפולקלור - זה הכל יהדות".
מלכין טוען כי רק ביהדות הפך שמו של הפילוסוף היווני, אפיקורוס, למושג נרדף לכפירה. על כן "אפיקורסות"
את האחרון הוא מכנה "שירת ייאוש נשגבת", וטוען כי הסיבה לוויכוח הער שהתקיים על הכללתו של "קהלת" בקאנון התנ"כי, הייתה הבעת דעות "התואמת את האמונה האפיקורסית שהיקום הוא 'אוטומטון" (עולם המתנהל באופן אוטומטי ובחוקיות נצחית).
מלכין אף מנתח קטעים מתוך קהלת, ועורך להם הקבלות ממשנתו של אפיקורוס, כפי שנשתמרה בידי תלמידו לוקרטיוס בחיבור "על טבע היקום". הוא סבור כי אף איוב "מפריך כל אשליה בדבר הצדק שבמעשי האל, או בדבר הסיכוי שיחוש לישועת בני אדם, או אף להצטדקותו על כל העוול הנעשה להם בעולם".
היהודים האפיקורסים של תקופת התלמוד
אפיקורסות, מסביר מלכין, היא הרבה מעבר לשלילה מוחלטת של הכפרנים והוקעתם כמי ש"אין להם חלק לעולם הבא": "בתקופה ההלניסטית, זמנו של אפיקורוס, חיו לצד יהדות בבל התלמודית (הפרושים), קבוצות יהודיות נוספות: הצדוקים, היהודים והנוצרים, אחד לצד השני, במשך למעלה מ-400 שנה".
בתקופה זו "נדדו" רעיונות בין חלקי העולם הישן, וקהילות אפיקורסיות התקיימו בכל אזור המזרח התיכון. "גם בקרב החברה היהודית חיו אפיקורסים, אם כי לא תמיד דווקא בקהילה נפרדת. ככל הנראה היו אינדיבידואליסטים שהחזיקו בדעות כאלו.
"על ריבוי האפיקורסים ביהדות אנחנו יודעים בעיקר מהתגובות שהיו עליהם, ופחות מהם עצמם, כי
"אחד המקרים היוצאים מן הכלל, הוא חִיוִי הבַּלְכִי, שכתב כ-200 שאלות והפרכות על התנ"ך, ודעותיו נפוצו מאוד בקרב יהודים באזורים האסלאמיים בסוף האלף הראשון. הסיבה שאנחנו יודעים עליו, היא בעיקר דרך רב סעדיה גאון, שהחליט שאי אפשר לסבול את הדעות הללו, וחיבר חיבור מיוחד להפריכן - הספר 'אמונות ודעות".
מלכין אומר כי בימי הביניים "אנחנו רואים איך המשיכו האפיקורסים להתקיים. רואים את זה דרך הכנסייה והאינקוויזיציה שהשאירה תיעוד דקדקני על מהותה המדויקת של כפירת הנידונים שנשפטו בפניהם. אפילו דקדקני בצורה המעוררת חשד, עד שאתה לא יכול שלא לחשוב שזה מכוון.
"וגם ביהדות, 'מורה נבוכים', הרמב"ם, היה אמנם איש דתי - אבל במקביל שלל הרבה מאוד מהתפיסות היהודיות על מהות העולם, ההלכה, וכמובן - מהות האל. זו, ללא ספק, נקודת מפנה משמעותית בתפיסה היהודית הרשמית, ולכן אין פלא ששרפו את ספריו. ברוך שפינוזה שהמשיך אותו במידה מסוימת, הלך רחוק עוד יותר, וביטל למעשה את הסמכות האנושית לדבר בשם האל, שאצלו זהה עם הטבע (פנתאיזים), וכשאתה מבטל את הסמכות הזו - אתה בעצם מבטל את הדת".
גם אתיאיסטים מאמינים
אל תטעו: למלכין ביקורת רבה על אתיאיסטים. אחד הדברים שמעצבנים אותו במיוחד, הוא השימוש בכינוי
"לא מאמינים", שבגינה גם ריצ'רד דוקינס לא יצא פטור מגערה. "אין דבר כזה 'אדם לא מאמין", הוא מכריז. "זו הגדרה מופרכת מיסודה. הרי כל אדם מאמין במשהו. גם להאמין באבולוציה, זה להאמין. אמונה משמעה ייחוס אמיתות לדעה מסוימת. אתיאיסטים הם לא לא-מאמינים, אלא 'לא דתיים'. זה הרי פרוש המונח מלטינית.
"היום התפיסות האפיקוריות נפוצות מאוד ביהדות בת-זמנינו - החל ממנדלסון במאה ה-18, דרך ההשכלה והציונות החילונית. החילוק שעושים בין היהדות התרבותית והלא-דתית, לבין האתיאיזם, נובע בעיניי מבורות שבה לוקים אתיאיסטים רבים. הם לא מכירים את היהדות או את ההיסטוריה היהודית, ורובם גם לא ממש מבינים מה זה אתיאיזם. הנושא, אגב, נעדר כמעט לחלוטין מתוכניות הלימודים בבתי הספר, ואפילו באוניברסיטאות הוא שולי וכמעט זניח".
"זה מדהים", מציין מלכין, "במיוחד מאחר שרוב המהפכות שהתרחשו בעידן המודרני - המהפכה האורבנית, המהפכה התעשייתית ומהפכת ההשכלה - כולן תוצאה של חילון ואתיאיזם. מדינת ישראל היהודית היא תוצאה שנולדה מאותה מגמה של 'אפיקוריות יהודית".
לא כל אתיאיסט הוא אפיקורוס
מלכין רואה בחינוך החילוני אבן נגף ביצירת אתיאיסטים יהודים המחוברים לשורשיהם ולאידיאולוגיה שבשמה הם פועלים. "החינוך החילוני העכשווי לא שם מספיק דגש על חינוך הומניסטי", הוא טוען, "וזה מוביל לתופעות שאת אולי רואה כ'רדידות חילונית".
ועל אף שמלכין סבור שהכל יהדות, הוא תומך נלהב בהפרדת היהדות מהדמוקרטיה: "הדת החלה לפני כעשרת-אלפים שנה במטרה למשטר חברות. במקום שהיה צריך לקבל סמכות, הסמכות הייתה אל, והדת - דבר האל. גם תומס ג'פרסון שניסח את החוקה האמריקאית, ידע שבמקום שבו תהיה סמכות למנהיגים דתיים להפעיל את כוחם בשם האל, תיגמר הדמוקרטיה".
הקומוניזם עדיין מצליח להשליט דיקטטורות מפוארות גם בהיעדר אל כלשהו.
"כי גם הם עושים שימוש במבנה שלטוני דתי, המרכז סמכות עליונה בידי מעטים. העקרונות של אפיקורוס מאוד ברורים: זכותו של כל אדם לחיים, לחופש, לשוויון ולחתירה לאושר. אלו עקרי האמונה האתיאיסטית שלו. לצערנו, אנחנו רחוקים מאוד מהחזון הזה בדמוקרטיה הישראלית.
"בעיניי, כל עוד לא יהיה שוויון מוחלט לנשים, והגנה מוחלטת על זכיות הפרט - אנחנו בבעיה. רב-תרבותיות היא אחת הבעיות של הדמוקרטיה. השמירה על זכויות המיעוט לא יכולה לבוא על חשבון שמירת זכויות הפרט, וכשמאפשרים לקיים חברות שמתנהלות באופן לא דמוקרטי ופוגעני כלפי הפרט, נשאלת השאלה עד כמה יכולה 'דמוקרטיה' לבגוד בעקרונות שלה עצמה".
"לא ייתכן כינון של חברה מתקדמת ומעצמה כלכלית, במקום שבו מפלים 51% מהאוכלוסייה בשם מגדרה. זו עמדה שכבר בעת העתיקה הביע אפיקורוס, ואצלו - בניגוד ל'דמוקרטיה האתונאית' - נשים, ברברים, עבדים היו כולם שווים בקהילתו. חברה שגוזלת מעצמה את מחצית ההון האנושי שלה, לא יכולה להיות דבר מלבד חברה מפגרת".
ומילה טובה על הדת, יש?
"בהחלט", הוא צוחק. "התרומה של הדת לאנושות היא בזה שהיא לא אפשרה לאנשים לשכוח. 'פרשת השבוע' הוא רעיון גאוני שאני מאמץ בגרסה חילונית. הוא מחזיר את האדם שוב ושוב אל המקורות התרבותיים שלו, ולא מאפשר לו להתנתק מהם. בנוסף, התנ"ך, ובייחוד הנביאים וחזונם המוסרי וקהלת.
"האלוהות של התנ"ך היא של גיבור ספרותי יוצא מן הכלל. עם זאת, כמובן שלגיבור ספרותי אי אפשר ליחס תוקף וסמכות, אבל כספרות, אלוהים הוא גיבור פנטסטי בעיניי".
לפנייה לכתב/ת 
