"קובה אהובתי": ריקוד לא מושחת
גם מי שסולד מתרבות ריקודי הסלסה יכול ליהנות מהקומדיה "קובה אהובתי", בה מפגין ניק פרוסט גדול הממדים מיומנויות מרשימות על הרחבה. בדרך הוא מנתץ סטריאוטיפיים גבריים, וגם מצחיק מאוד
גילוי נאות: כותבת ביקורת זו סובלת בימים כתיקונם מסלידה עזה מסלסה. מה שעורר כרוניקה של ציפייה לכישלון ידוע מראש לקראת הצפייה ב"קובה אהובתי". אבל ברגע שקולו בעל המבטא הבריטי של הגיבור החל לספר מה גרם לו לאהוב את הריקוד הלטיני, ההנחות המקדימות הלכו וקרסו - אחת אחת. הקומדיה התיישרה על פי חוש ההומור של הבמאי ג'יימס גריפית'ס, והתסריטאי המוכשר ג'ון בראון (מהכותבים של "עברייני על" המשובחת) על פי החזון של ניק פרוסט שגם משחק בתפקיד הראשי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
כן, השחקן השמן מככב בתפקיד ראשי ולא בתור הסיידקיק של שותפו הוותיק סיימון פג (שחדי העין ימצאו אותו מבליח לשנייה בסרט), או במקרה זה - כריס או'דוד. פרוסט תופס פה סוף סוף את מרכז הבמה בתור ברוס, רקדן סלסה בארון. פעם, כשהיה ילד, הוא אהב לרקוד והתגאה בזה, אבל אז הוא ספג השפלות, הובהר לו שלגברים סטרייטים אין מה לחפש בחולצת פאייטים סגולה, והוא ויתר על החלום, וגדל להיות מבוגר מתוסכל עם עודף משקל.
ההזדמנות לחזור לפזז חוזרת לחייו, כשהוא ודרו (אוד'ווד) נופלים שדודים לרגליה של הבוסית החדשה שלהם במרכז המכירות של חברת הנדסת מכונות גדולה. ג'וליה (ראשידה ג'ונס) גורמת לשניהם לשכוח את כל מה שהם אמורים לדעת על יחסי מרות, ופשוט לנסות להתחבב על האמריקאית המקסימה, שגם אוהבת לרקוד.
הסרט נע בין שיחות אח ואחות מקסימות, מלאות הקנטות הדדיות ואינספור צ'ייסרים, ושיעורי ריקוד שחושפים את המתח בין המורה שמתקשה להאמין שהבן הסורר חזר ומוכן לעבוד. ויש בו גם ניסיונות כנים ונוגעים ללב להתחבר עם ג'וליה, והתכתשויות משרדיות עם דרו, שמתגלה כקלישאה של גבר מבחיל.
ברוס מגלם את הארכיטיפ של החבר הטוב - זה שבאמת מתעניין במה שיש לג'וליה להגיד ובמה שהיא אוהבת (סלסה, אם זה לא היה ברור). דרו לעומת זאת יעמיד פנים שאכפת לו כשהיא מדברת, וברגע שהיא תלך, יספר לברוס בפירוט מה הוא היה רוצה לעשות לה, איך, כמה, באיזו תנוחה ואיפה. וזה דוחה, במכוון.
ההערות שלו ("אני הולך ללכלך אותה כל כך חזק שכשהיא תתקלח היא תחשוב לעצמה 'הו אלוהים, אני עדיין מריחה אותו עליי'", למשל) נלחשות לאוזניו הרגישות של ברוס, תוך כדי שהוא מכנה אותו "שק אשכים" ועוד שמות מעליבים אחרים. הוא מזלזל בנחמדות של ברוס, מסביר לו איך "בחורות כמו ג'וליה משתמשות בבחורים כמוך כדי לקבל עצות על בחורים כמוני", ועושה הכול כדי שברוס לא יזכה בלבה של הבוסית הנחשקת.
לפני הכל, יש כאן שני עובדים גברים שעובדים תחת בוסית. והיא לא ביץ' והיא לא כוחנית - היא פשוט המנהלת שלהם, ולאף אחד אין שום בעיה עם זה. ההערות של דרו חסרות טעם ומזעזעות ויש קצת יותר מדי מהן, אבל הן מוצגות כדי להדגיש כמה הוא יצור נאלח, בעיקר, ולהציג את ברוס באור חיובי כמו גבר שמכבד נשים, ולא רואה בהן יעד לכיבוש.
נכון שהסרט מלא בנשים רזות ומעוטות לבוש, כי בכל זאת, מדובר בריקוד מיני וחושני לרוב. אבל אחותו של ברוס רחוקה מלהיות "רקדנית טיפוסית" וטוב שכך. מנגד, ייצוג של גבר שרחוק מלהיות התבנית השבלונית של החתיך ההוליוודי בתפקיד הזה הוא נדיר, ונדיר עוד יותר שהוא עובד ולא נראה מגוחך, ופרוסט מצליח בכך. כבונוס הוא מתחבר לרקדן פרסי גאה (קייבן נובק) - מה שמספק בדיחות על גייז מצד אחד, אבל גם ניפוץ של תפיסות הומופוביות מצד שני.
ברוס זורם איתו ומקבל אותו כחבר, ולא כ"הו לא, גבר שהולך להתחיל איתי". ברוס גם מעורר אמפתיה וגם מספק בידור, וכשרואים אותו ואת דרו רבים במקום בחילופי מהלומות, בריקודים (סטייל "סיפור הפרברים" רק עם דיבורים מלוכלכים באמצע) - זו חוויה קורעת מצחוק ומרשימה כאחת.
