גמר "משחקי השף": בטעם של פלצנות
יותר מדי דמעות, יותר מדי מניפסטים ומחסור חמור בפאן: העונה הראשונה של "משחקי השף" האכילה את הצופים ברגש ולא בריחות וטעמים. ומה לעשות שלפעמים, רגש הוא רק דג מטוגן עם גזר
כידוע, המטבח הוא עולם של גברים. לא בבית, חלילה, אלא דווקא ככל שהמטבח רחוק יותר מהבית, נוצץ יותר ו"גבוה בקולינריה", אם לשאול מונח עמום אבל שגור בפיותיהם של שלושת השפים מ"משחקי השף", שעונתה הראשונה הסתיימה אמש (ג').
שלושת השופטים ב"מאסטר שף" ודאי לא חושבים אחרת, וכך גם ערימת השפים "החשובים והמפורסמים ביותר בישראל", לדבריה של מירי בוהדנה, שהגיעו לשפוט בגמר הגדול והיו יכולים בקלות להתפצל לשתי קבוצות כדורגל בליגה ג', ועוד היה נשאר עודף. זכייתן של נוף ב"מאסטר" ושל מאיה ב"משחקי" היא טריז קטן שתקעו נשים מוכשרות בעולם הזה, ואולי גם עידוד לחלום של נשים צעירות על שליטה במתחמי הכרום-ניקל הלחוצים האלה בהן "כל אחד צריך ללכת עם האמת שלו", כלומר, לבשל משהו. ושיהיה טעים.
חוסר האיזון המגדרי היה רק אחת מן הצרות של "משחקי השף", תוכנית שנולדה בחטא. לחטא קוראים "אם למתחרים יש, אז גם אני צריך כזה". המשחקים לא היו באים לעולם אלמלא קשת אחזה כבר בפורמט המוצלח של המאסטר. התוצאה היא, שהפריים טיים הישראלי התמלא סינטות וכמהין, טלאים בני יומם, דגים מימים רחוקים ובלוני חנקן נוזלי. מי אמר דו"ח העוני ולא קיבל צילחות מקצועי? מי אמר ביטחון תזונתי ולא זכה לאילחוש, פעמיים בשבוע, מול מזווה ענק מלא כל טוב, על המסך?
במשחקים ובמאסטר כאחד כיכבה לשון עילגת שנועדה לחפות על העיקר: לא יצמחו פה שפים, בטח לא כאן ועכשיו. כדי להיות שף, כל זוכה צריך להשתפשף עוד שנים ארוכות במטבחים של אחרים. וכשמדברים על אוכל, מתישהו המילים צריכות לסגת מפני הטעמים והרגשות, אבל בטלוויזיה אי אפשר להריח או לטעום, ולכן נותרנו בשתי התוכניות עם יותר מדי דמעות ורגש, יותר מדי מניפסטים מלאי מליצות ופחות מדי הודאה במציאות חיים קשה, מלחיצה, תחרותית ולא מתגמלת.
מתוך הרמייה הזאת, "משחקי השף" יצרה טלוויזיה פחות טובה. שלושת השפים שהיו אמורים להיות כוכביה נעדרי נסיון משמעותי מול המסך: אסף גרניט, מאיר אדוני ומושיק רוט הצטיינו כולם בשילוב של עציות וכושר בכייה מופתי, עילגות וכוחניות מילולית. יותר מדי דימויי מלחמה ופיצוצים היו כאן, לאורך כל העונה. יותר מדי הערות סקסיסטיות כלפי מועמדות, פחות מדי דיאלוג עם כימיה אנושית פשוטה, יותר מדי חנקן נוזלי ופחות מדי פאן. לעתים קרובות באמת אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו נלחמים פה על גבעת התחמושת ולא על עוף ממולא.
אל השלושה צוותה מירי בוהדנה, שכולי אמפתיה וסימפתיה למפעלותיה בטלוויזיה, אבל היא לא יכולה לעמוד שם באופן עצמאי, לדקלם טקסטים על אוכל, לחשב פאוזות ולצפות שייצא טוב. בוהדנה, כמו רוב האנושות, זקוקה לפרטנר לדיאלוג. לא היה לה. אין לה דבר וחצי דבר עם עולמם של השפים-הכוכבים. היא לא מתייחסת לאוכל בייצריות הראויה שהיתה יכולה לסמן קונטרה לחשיבות העצמית של השפים. היא לא חשבה שמשהו כאן, לאורך התוכנית, הוא סוג של הנאה. היא היתה דידקטית ומעצבנת וחסרת חיים כשדיקלמה מיני חסויות על אוכל בריא, שממש לא הפריעו למשתתפים העיקריים להגג על חלקי פנים ושומן בעלי חיים לרוב.
לא היה שם במאי שלימד אותה ליהנות או אפילו ללעוג מעט לנפוחי-החזה עם האמת הפנימית שלהם שמתורגמת למוח עגל (מבושל, כן?) או לפניני שמנת קטנטנות טבולות בזהב אכיל שמעטרות שפתי פטל שהן בכלל מחית כבד אווז דחוסה לתבניות וצבועה בג'לי מולקולרי, ושכה יהיה לי טוב שזו בכלל מחווה לסלבדור דאלי של השף מושיק רוט, שנולדה בדיונות החול ההולנדיות, בואכה הים הצפוני. לא מאמינים? חפשו את חצי הגמר. זה היה שם. בגדול.
פלצנות היא הפער הבלתי נסבל שבין המילים לדברים, והפער ב"משחקי" היה גדול מכל אמת פנימית של אייל שני, מכאיב יותר מעקבי הסטילטו של מיכל אנסקי, מנותק מאנושיות פשוטה יותר מכל הערה של רושפלד. הפער היה - בשתי מילים - בלתי נסבל.
וכך, בערב הגמר שנמשך לאינסוף, שגם בו כיכבו שלושה בולי עץ ועלה חינני של חסה, שהיה שעמום גדול ובלתי מנומק, הובילה האמת הפנימית של מאיה פלוס טלה צרוב במחבת פלוס ארטישוק ובורגול על פני אמיתות אחרות, אחת עם כל מיני שורשים צבעוניים והאחרת עם עוף ממולא בכבד עוף.
בסט שנראה כמו מיליון דולר נוצצים באותו כרום-ניקל מנוכר, ישבו שלושה גברים והזילו דמעה למראה סרטונים של מועמדים. לאחד אין אמא, אחר התפייס עם אבא, אחת עושה את זה בשביל הפעוט שלה. גם כאן, הפער בין הבנאליה של הרגש לבין המעמד היה בלתי נסבל. צריך היה לזפזף משם עוד בהתחלה, כשהמועמדים נדרשו לבשל תוך שעה משהו מלא רגש. לפעמים, רבותי וגבירתי הזוכה, רגש הוא רק דג מטוגן עם גזר. תזכרו את זה, כי נפתחה ההרשמה לעונה השנייה.
