כשהחשיבה האספרגרית עולה לבמה
את ההתמודדות של בנו הלוקה בתסמונת אספרגר עם מערכת החינוך, ניצן כהן תירגם להצגת היחיד "בנוגע לציפור" שתעלה בתיאטרונטו. "אני לא יודע אם הוא יראה בהצגה את עצמו", הוא אומר, "אבל את התקשורת שרציתי לייצר איתו דרך ההצגה, כבר עשיתי"
כבר מהרגע הראשון אתה לא בטוח. הוא קרוב מדי. ישיר מדי. העיניים עליך, אבל המבט לא ממוקד, חושש, מחפש אישורים. זה אתה במרכז העניינים, כאילו התחלפו התפקידים ויש בכך מן התעתוע. זו הצגה? לוקח זמן להבין. קוראים לו ציפור מוזרה. זה לא פוגע בו. רגשות בעבור אנשים שלוקים בתסמונת אספרגר, דורשים פענוח שכלתני.
בהצגת היחיד "בנוגע לציפור", גם הקהל נדרש לפענוח על מנת להבין את תהליכי המחשבה והלך הרוח של מייקי, נער עם תסמונת אספרגר, שנלחם על הזכות להישאר בכיתה רגילה. המחזה נכתב בהשראת בנו של המחזאי והבמאי ניצן כהן. כמו הגיבור, גם הוא לוקה בתסמונת אספרגר. כמו הגיבור, גם הוא נדרש בכל יום מחדש להתמודד עם עולם שחוקיו אינם ברורים לו.
המונודרמה, שתעלה בבכורה בפסטיבל תיאטרונטו שייפתח ב-17 באפריל, היא למעשה ההצגה השנייה שעלתה בתקופה האחרונה בישראל ועוסקת בתופעה הנוירולוגית שמתבטאת בעיקר בקושי לייצר ולפענח תקשורת לא מילולית עם הסביבה. קדמה לה ההצגה "הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה", שעלתה לפני כחודש בתיאטרון בית ליסין וגם במרכזה נער בגיל ההתבגרות.
"כשהספר 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' יצא כולם דיברו איתי עליו אבל לא קראתי", אומר כהן. "גם את ההצגה שמבוססת על הספר לא ראיתי. אני נמנע מלראות ולקרוא דברים שקשורים לנושא, זה עושה לי תחושה מוזרה. יש לי את היצירה בבית". את המחזה שלו הוא מגדיר כהריון לא מתוכנן, וזו הפעם הראשונה שהוא עוסק בנושא. "בשלב מאוד מוקדם בעבודה המחזה נפרד מחומר הגלם. הסיפור הפרטי של הבן שלי הוא נקודת המוצא. מה שתמיד עניין אותי בתיאטרון זו שבירת מחיצות שיוצרת קרבה. חשבתי שיש משהו בהתנהגות האספרגרית שמאפשר ללכת צעד אחד קדימה עם המחשבה הזו".
את ההצגה נושא על כתפיו השחקן שלומי ברטונוב, שהתפרסם בזכות תפקידו כהרצל בהצגה "מיין קאמפף", שעלתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר וזיכתה אותו בפרס השחקן. ברטונוב יוצר דמות נוגעת ללב, ולמרות שמדובר במרתון שבמהלכו דרכו של השחקן משתנה ללא הרף, המאמץ אינו ניכר בו. "יש פתיחות אדירה באנשים עם אספרגר, כל החושים ערים וזה מאפשר מפגש נדיר מאוד בין בני אדם ותקשורת שונה עם הסביבה", הוא אומר. "אין בה מניפולציות רגשיות שיכולות לבוא ביטוי למשל בטון דיבור, באירוניה, בהבעות פנים, כי הם פשוט לא יודעים לפענח את הקודים האלה. הם לא מבינים סאבטקסט. הבנת הרגש היא מאבק שכלתני שדורש עבודת שינון ולמידה. המנגנונים הרגילים שעומדים לרשותנו לא קיימים אצלם. הכל מתרחש כאן ועכשיו. זה יוצר חד פעמיות, ולשחקן זה מאוד מתגמל".
אותה חד פעמיות עליה מדבר ברטונוב באה לידי ביטוי גם בכתיבה המרווחת של המחזה שמאפשר לשחקן לא מעט מרחב תמרון, קצת כמו בסטנד-אפ. "זה מפגש שקרוב לסטנד-אפ כי הוא בנוי על תגובות מיידיות להתרחשויות", מסכים כהן. "יש פרקים שהסיפור צריך לעבור דרכם, אבל זה מחזה חי שמבוסס לא מעט על אלתור. אפשר לפרק ולהרכיב אותו כשהדרמטורגיה נבנית תוך כדי. זה מאפשר לשחקן לנוע בתוכו ולשנות את סדר הדברים".
כמו בתסמונת אספרגר, גם במחזה הגבולות פרוצים במידה רבה, לדברי כהן: "אני חי עם הגבולות הפרוצים האלה יומיום. זה בא לידי ביטוי בדברים שנאמרים ולא אמורים להיאמר. במרחק שלא נשמר מהסביבה. הכל פרוץ. שאלתי את עצמי איך מפרקים את התופעה למוסכמות תיאטרוניות חדשות ומה החשיבה האספרגרית יכולה להביא לתיאטרון. זה בעצם מחזה על דיאלוג ותקשורת יותר מאשר על התסמונת. בשביל זה נזקקתי לשחקן שלא מפחד מכלום ומוכן להתמסר עד הסוף. יש הימור גדול בניסוי שכזה, שיוצר שפה חדשה עם קהל תוך כדי הליכה. בפירוש אפשר ליפול פה".
החיבור של ברטונוב לחומר לא היה מיידי. "לא הבנתי בכלל במה מדובר - רק תוך כדי עבודה נוצר רצף תודעה, ונזרקתי למקום נטול גבולות", הוא אומר. ובכל זאת הגבולות מתקיימים: "יש לנער הזה עולם פנימי מבעבע ודמיון עשיר אבל ישנה גם הסביבה עם החוקים שלה. הוא שומע את הקולות ורואה את הקווים האדומים שהחברה מציבה. הוא לא רוצה לעבור את הקווים אבל זה קורה ואז נוצרות התנגשויות שהוא מנסה להימנע מהן. בהצגה הוא מנסה לשכנע את מקבלי ההחלטות להשאיר אותו בכיתה של ילדים רגילים. יש לו הרבה מה להוכיח. זו סיטואציה מאד לוחצת שבאופן מסוים מאד עוזרת לי".
למה הכוונה?
"גם אנשים רגילים לא מרגישים בנוח כשהם עומדים למבחן. זו סיטואציה מכווצת ולכן נקודת החיבור מיידית. אני מייצר לעצמי מצבים שמאפשרים לי להיות במקום הדמות ולא לייצר סילואטה של אוטיזם. גם אני, כמו הדמות, מרגיש צורך להיות ברור, הגיוני, מוסבר".
ההצגה מאפשרת לברטונוב להיות קרוב לקהל: "פעם זה הפחיד אותי, היום זה צורך שאני לא יכול להתפשר עליו", הוא אומר. "אני חייב תקשורת ישירה עם הקהל. אני חייב לראות את העיניים אחרת אין לזה משמעות. אחרת זה לא באמת. אני זקוק למפגש הזה וההפרדה בין קהל לבמה זו מוסכמה שלא נכונה לי. בתיאטרון קונבנציונלי יש חוקים ומגבלות מאוד ברורים. אני לא רוצה מגבלות, אני רוצה קשר".
קשר עם הסביבה הוא נושא שמעסיק לא מעט גם את כהן. זו אחת הסיבות שהתעקש על שילוב בנו במערכת החינוך הרגילה. "זו כמובן החלטה שמלווה בחששות, כי ילדים יכולים להיות אכזריים ויש משהו מאוד תמים בילדים שלוקים באספרגר", הוא אומר. "מצד שני, הם חיים בחברה ואתה רוצה שתהיה להם היכולת להתנהל בתוכה. אני מאמין ששילוב ילדים כמותו במערכות רגילות מביא ערך מוסף גם לחברה עצמה. השינוי שהשילוב הזה עושה אדיר. יכולת הלמידה לקבל, להכיל, להבין את השונות הזו, הופכת את החברה הרגילה לקצת יותר רכה. זה מאלץ אנשים לצאת מהתבנית של עצמם, בטח ובטח בחברה כמו שלנו שהופכת ליותר ויותר גסה".
עכשיו, ימים ספורים לפני פתיחת המסך, ישנה הציפייה גם למפגש בין הבן להצגה שנולדה בדמותו: "מאוד מעניין אותי איך הוא יחווה את זה. אני לא יודע אם הוא יראה בהצגה את עצמו. בכל מקרה, את התקשורת שרציתי לייצר איתו דרך ההצגה, כבר עשיתי".
