למונגולים שלום: העולם טובע בסכסוכים
מה המשותף לתוניסיה, בוטסואנה ונאורו? אף אחת לא מעורבת בסכסוך טריטוריאלי. אז מי כן? כל שאר העולם בערך. הנה 7 סכסוכים נבחרים
גרמניה, הולנד, מונאקו, כף ורדה, תוניסיה, נאורו, אנטיגואה וברבודה, בוטסואנה, שבדיה ומונגוליה: כל אלה, ועוד כמה אחרות (לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA), חברות במועדון קטן של מדינות שאינן מעורבות בסכסוכים טריטוריאליים - לא משהו שאפשר לומר על שאר העולם בערך. על רקע המשבר המתמשך בין אוקראינה לבין רוסיה, למרות הפסקת האש במזרח אוקראינה, ולאחר שסקוטלנד אמרה "לא" לעצמאות, חזרנו לכמה נקודות בוערות על פני הגלובוס שאולי לא יבשרו טובות לשלטונות בקייב שמבקשים לשמור על שלמות ארצם. מנגורנו קרבאך ועד קפריסין - העולם מוכה בסכסוכים שפתרונם אינו נראה באופק, בינתיים.
מפלסטין עד טיבט: מי תהיה המדינה ה-194?
מתחת לפני הים: הסכסוכים שמאיימים על העולם
1. נגורנו קרבאך: אזרבייג'ן נגד ארמניה
חבל נגורנו-קרבאך הוא מובלעת בלב אזרבייג'ן, שעיקר תושביה ארמנים. מבחינה חוקית החבל שייך לאזרבייג'ן, אך בפועל הוא נמצא תחת שליטתו של צבא ארמניה. מאז שפרץ הסכסוך האתנו-טריטוריאלי הראשון של ברית המועצות לשעבר ב-1988, הוא הספיק לייאש מתווכים רבים, ובראשם מיכאיל גורבצ'וב.
של מי אתה, חֶבֶל? על עתידו של נגורנו-קרבאך
ב-1991 הכריז החבל על עצמאותו, אחרי משאל עם שהוחרם בידי תושביו האזרים. בשנה זו הידרדר הסכסוך על השליטה בו לכדי מלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ויותר ממיליון איבדו את בתיהם. הארמנים השלימו את ההשתלטות על החבל ב-1994, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן.
נגורו קרבאך. תולדות הסכסוך
בעקבות המלחמה בנגורנו-קרבאך נעקרו מבתיהם תושביו האזרים של החבל, וכעת הם פרוסים באזורים שונים של ארצם. למובלעת יש אמנם ממשלה עצמאית המנהלת את ענייניה, אך בפועל אף מדינה בעולם לא הכירה בעצמאותה. גם ארמניה, שהכריזה על החבל כחלק משטחה, נמנעה מהכרה בעצמאותו, מחשש שהדבר יגרור עימות נוסף עם אזרבייג'ן.
כיום הצבאות האזרי והארמני ניצבים זה מול זה לאורך קו הפסקת אש עמוס תעלות, וחרף מקרי ירי שמתרחשים מעת לעת, ההחלטה לנצור את האש נשמרת על פי רוב. בשנים שחלפו מאז הוכרזה הפסקת האש הפך האזור למשכנם של נתיבי אנרגיה רבים. רק 16 קילומטרים מקו הפסקת האש מונח צינור הנפט המקשר בין באקו בירת אזרבייג'ן, טביליסי בירת גאורגיה וג'ייהאן שבטורקיה.
2. אבחזיה ודרום אוסטיה: רוסיה נגד גאורגיה
אבחזיה הוא חבל הררי מאוד שמשתרע על שטח של כ-8,600 קמ"ר בקצה הצפון-מערבי של גאורגיה. דרום אוסטיה ממוקמת בדרום הקווקז, בצפון גאורגיה, גובלת עם צפון אוסטיה ששייכת לרוסיה ומשתרעת על פני כ-3,900 קמ"ר. בשנות התשעים פרשו שני המחוזות מגאורגיה ונכנסו עמה לעימות צבאי. הוא הסתיים בהפסקת אש, אך לא בהסדר מדיני ובפתרון הסכסוך הטריטוריאלי.
רוסיה נגד גיאורגיה. המלחמה שמסרבת להיגמר
ב-7 באוגוסט 2008 פתחו כוחות גאורגיה במבצע צבאי לכיבוש העיר צחינוואלי, בירת המחוז הבדלני דרום אוסטיה. הפעולה הגאורגית באה בתגובה למה שבטביליסי כינו "פרובוקציות אלימות" שבוצעו נגד אזרחים גאורגים באופן מתמשך מצד האוסטים ובעידוד הרוסים.
נשיא גאורגיה, מיכאיל סאאקשווילי, חשב שהוא יוצא למבצע "זבנג וגמרנו" שרוסיה תישאר מחוץ למשחק, אך טעה טעות מרה. רוסיה, בעלת בריתה של דרום אוסטיה, שלחה ב-8 באוגוסט כוחות צבא משלה למחוז הבדלני - חי"ר, טנקים וארטילריה - ואף הפציצה מהאוויר מטרות בגאורגיה עצמה. וכך, בזמן שהעולם כולו חגג את פתיחת המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, נפתחה באופן רשמי "מלחמת גאורגיה-רוסיה" (או בשמה הרשמי "מלחמת דרום אוסטיה"), מלחמה שגלשה גם למחוז הבדלני הפרו-רוסי אבחזיה.
העימות הצבאי בין שתי המדינות הגיע לסיומו רק לאחר התערבות האיחוד האירופי וחתימת הצדדים הנצים על הסכם הפסקת האש שיזמה צרפת בהנהגת נשיאה דאז ניקולא סרקוזי. מניין ההרוגים במלחמה עמד על כ-450 לגאורגים (חיילים ואזרחים), כ-350 לדרום אוסטים (חיילים ואזרחים) וכ-70 לרוסים (חיילים). על פי הערכות, בחבל אבחזיה מוצבים כיום כ-5,000 חיילים רוסים, ואילו בדרום אוסטיה מוצבים כ-4,500, עובדה שמאפשרת לרוסים אחיזה איתנה בקווקז.
שני המחוזות הכריזו ב-2008 על עצמאותם, ורוסיה מיהרה להכיר בהם כמדינות עצמאיות. לאחר מכן הכירו בהם מדינות נוספות, בהן ונצואלה וניקרגואה, ואילו רוב מדינות העולם עדיין רואות בהם חלק בלתי נפרד מגאורגיה.
3. איי פוקלנד: ארגנטינה נגד בריטניה
ארגנטינה מחשיבה את "איי מלווינס" (כך היא מכנה את איי פוקלנד) כחלק משטחה שנגזלו ממנה על ידי הבריטים לפני יותר מ-180 שנה. בארבעת העשורים האחרונים ניסתה ארגנטינה ליטול לעצמה את הריבונות על האיים בשלל דרכים, בין השאר על ידי ניסיון למצוא חן בעיני תושבי האיים, כיבוש וניהול משא ומתן. בשנות ה-70 היא ייסדה קו אווירי ישיר בין בואנוס איירס לאיים, סיפקה להם נפט ושילמה על החינוך לילדי פוקלנד.
בריטניה מצדה ניסתה לשדל את תושבי האיים לקבל שליטה בריטית עליהם כמו זו שהייתה נהוגה בהונג קונג, אבל ב-2 באפריל 1982 פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד, בהובלת החונטה ששלטה בה, ונכנסה למלחמה ישירה עם הממלכה המאוחדת.
צבא ארגנטינה נכנע ב-14 ביוני של אותה השנה, אחרי קרבות שבהם נהרגו 649 חיילים מצבא ארגנטינה ו-255 חיילים בריטים. גם שלושה מתושבי האיים נהרגו מ"אש ידידותית" של צבא בריטניה.
לקראת יום השנה ה-30 למלחמה בין השתיים, שצוין ב-2 באפריל 2012, נשבו שוב רוחות מלחמה - מילוליות - סביב הארכיפלג שבדרום האוקיינוס האטלנטי. אישומים בדבר "קולוניאליזם" בריטי וארגנטינאי כאחד, האשמות עמומות על החזקת נשק גרעיני בריטי באזור, ואפילו עלבונות ירודים בסגנון "נשיאת ארגנטינה כלבה" הושמעו באוויר.
למרות רוחות המלחמה, אף כדור לא נורה בשטח, ובמרס 2013 החליטו תושבי פוקלנד ברוב מוחץ של 99.8 אחוזים לשמור על ממשלתם תחת ריבונות בריטית.
רובם הגדול של תושבי האיים נאמן מאוד לממלכה המאוחדת, אך למעשה, האיים אינם מהווים חלק מבריטניה אלא נמצאים בנקודת האמצע שבין ישות עצמאית לבין מושבה בעלת שלטון עצמי (כמו גיברלטר, ברמודה ו-11 טריטוריות בריטיות נוספות מעבר לים).
ממשלת איי פוקלנד גובה בעצמה מסים ויש לה שטרות כסף משלה, אך היא עדיין מסתמכת על בריטניה שתגן עליה ותספק לה מוצרי נוחות רבים כמו תה, ביסקוויטים, שוקולד ואת המשקה החריף Spitfire Ale.
4. סהרה המערבית: אלג'יריה נגד מרוקו
ספרד כבשה את סהרה המערבית, טריטוריה בצפון-מערב אפריקה, בשנת 1884 והפכה אותה למחוז ספרדי ב-1934. בשנת 1975 פינתה ספרד את האזור, ומרוקו השתלטה על רוב השטח וסיפחה אותו אליה וגם מאוריטניה עשתה צעד דומה רק בשטח קטן יותר. אלא שב-1979 עזבה מאוריטניה את הטריטוריה ומרוקו מילאה את הוואקום השלטוני והשתלטה עליה.
מרוקו: 11 הרוגים ומאות פצועים בעימותים בסהרה
מאז עזיבת הספרדים תושבי סהרה המערבית תובעים להכיר בהם כמדינה, ואף הכריזו על עצמאותם באופן חד-צדדי ב-27 בפברואר 1976. עם זאת, מרוקו מסרבת לוותר על השטח - בין היתר בשל היותו עשיר במשאבים טבעיים, בהם נפט, גז טבעי, אורניום ופוספטים.
מי שמוביל את המאבק לעצמאות האזור העצום בגודלו (266 אלף קמ"ר) אך דליל באוכלוסייה (כ-555 אלף בני אדם) הוא "חזית פוליסריו". "חזית פוליסריו" היא תנועת מחתרת שהוקמה עוד לפני הסיפוח המרוקני, ב-1973, ונלחמה בכיבוש הספרדי. החברים בתנועה הם סהראווים, עם ממוצא ברברי, ומקבלים תמיכה כספית וחומרית - ציוד וכלי נשק - מאלג'יריה השכנה, עובדה שהפכה גם את אלג'יריה לצד בסכסוך הטריטוריאלי הארוך ביותר ביבשת האפריקנית.
לוחמי "פוליסריו" תקפו לא פעם מוצבים של צבא מרוקו, וזה מצדו היה אחראי למותם של עשרות תושבים בסהרה המערבית, בין היתר מירי באש חיה. בשנת 1991 חתמו מרוקו ו"חזית פוליסריו" על הפסקת אש והסכימו שבטריטוריה ייערך משאל עם על עצמאות האזור. בעיקרון, האו"ם קבע תקופה של שמונה חודשים שבמהלכם ייערך משאל העם, אלא שמרוקו דחתה אותו בכל פעם מחדש בטענה לפרובוקציות ולתקיפות אלימות מצד "חזית פוליסריו".
בינתיים השנים חלפו, משאל העם לא נראה באופק ומרוקו עשתה מה שמדינות רבות בעבר עשו כדי לחזק את האחיזה שלהן בטריטוריה שנויה במחלוקת - יישבה בסהרה המערבית "מתנחלים" מרוקנים כדי שבבוא היום, כשייערך בסהרה המערבית משאל עם, יהיה רוב שיצביע בעד סיפוח השטח אליה. "חזית פוליסריו", מצדה, שבה למאבק המזוין נגד כוחות צבא מרוקו ומסרבת בתוקף עד היום לאפשר ל"מתנחלים" להצביע במשאל העם העתידי.
במרוקו לא הסתפקו ביישוב מתנחלים והקימו בסהרה המערבית חומת הפרדה מבוצרת באורך 1,700 קילומטרים. בצד אחד של החומה ממוקמים כ-100 אלף חיילי צבא מרוקו ומהצד השני ממוקמים אנשי "חזית פוליסריו".
סהרה המערבית - המלחמה הנשכחת. כתבת תמונות
מלחמה במדבר
מלחמה והתנגדות
בשנת 2003 הציע שליח מיוחד של האו"ם, מזכיר המדינה האמריקני לשעבר ג'יימס בייקר, פשרה: סהרה המערבית תהפוך לאזור חצי-אוטונומי בשליטת מרוקו לתקופה של עד חמש שנים. בתום תקופה זו ייערך בטריטוריה משאל עם ובו יוצגו שלוש אפשריות: עצמאות ממרוקו, הקמת ממשל עצמי תחת ריבונות מרוקו או סיפוח למרוקו. "חזית פוליסריו" הסכימה להצעת הפשרה, אולם מרוקו דחתה אותה מנימוקים ביטחוניים. מאז, הסכסוך לא מתקרב לפתרון ובשטח אירעו, כאמור, עימותים אלימים בין כוחות ביטחון מרוקניים לבין מפגינים מסהרה המערבית.
להבדיל מאזורי סכסוך אחרים בעולם, כמו למשל ישראל והרשות פלסטינית, ארצות הברית לא ממהרת להפעיל לחץ על מרוקו להפסיק את הכיבוש ולאפשר עריכת משאל עם בסהרה המערבית. הסיבה לך נעוצה ביחסים הביטחוניים-אסטרטגיים הטובים בין שתי המדינות והסיוע שמעניקה מרוקו לארה"ב במלחמה בטרור באזור אפריקה. יחסים אלה התערערו קצת לאחר שארה"ב תמכה בקריאות לאפשר לאו"ם לפקח על מצב זכויות האדם בסהרה המערבית.
5. גיברלטר: ספרד נגד בריטניה
גיברלטר היא טריטוריה בקצה הדרומי של ספרד שמשתרעת על פני שטח של כ-7 קמ"ר וחיים בה כ-30 אלף איש. בריטניה תפסה את צוק גיברלטר ב-1704 וספרד ויתרה על הריבונות בטריטוריה ב-1713, אך מאז דרשה באופן חוזר ונשנה לקבל את השטח בחזרה, בטענה שמדובר בחלק טבעי וגיאוגרפי שלה.
חופשה בקטנה: 6 קמ"ר של דיוטי פרי בגיברלטר
משאל עם שנערך ב-2002 בטריטוריה הבריטית והציע ריבונות משותפת, ספרדית-בריטית, נדחה על ידי 99 אחוזים מהתושבים. תוצאת משאל העם לא גרמה לספרד לוותר והיא ממשיכה עד היום להתנגד לשלטון בן 300 השנים של בריטניה בטריטוריה שנמצאת בקצהו הדרום-מערבי של אירופה וחצי האי האיברי.
גיברלטר נהנית ממידה רבה של שלטון עצמי - חוץ מסוגיות ביטחון ומדיניות חוץ - ויש לה פרלמנט וממשלה משלה. השפה הרשמית בטריטוריה היא אנגלית, אך נפוצות בה גם ספרדית, איטלקית ופורטוגזית.
בשל שטחה הקטן אין בגיברלטר חקלאות, וכלכלתה סובבת במידה רבה סביב בנקים, חברות הימורים באינטרנט ותיירות. הטריטוריה נחשבת לאחד האזורים העשירים באיחוד האירופי. לצד הרווחים הכלכליים שמניב המקום, יש לגיברלטר ערך אסטרטגי חשוב ביותר - היא מאפשרת לבריטים שליטה מצוינת על מצר הים המחבר בין הים התיכון לבין האוקיינוס האטלנטי.
ספרד טוענת להגנתה שבריטניה עזבה את גיברלטר והותירה לתושבים המקומיים לשלוט בטריטוריה.
לכן, על פי הסכם אוטרכט מ-1713, הריבונות על הטריטוריה צריכה לעבור לספרד. לונדון טענה מצדה שלא עזבה את גיברלטר ושהמקום שייך לה.
בשנה שעברה החריף הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות. הרשויות בטריטוריה הבריטית הקימו שונית מלאכותית שמורכבת מכ-70 גושי בטון ומחוזקת במוטות פלדה. ספרד מחתה על הצעד, טענה שהשונית תפגע קשות בפרנסת הדייגים הספרדים ונקטה סנקציות: היא הגבירה את הבדיקות שהיא עורכת בגבול, ואף הרהרה ברעיון של גביית סכום של 50 אירו (66 דולר) מכל אדם שנכנס לגיברלטר ויוצא ממנה כפיצוי לדייגים שיספגו הפסדים בגלל הקמת השונית המלאכותית. בריטניה טענה שהצעדים הספרדיים נובעים מסיבות פוליטיות ושבכל מקרה יש לפתור את הסכסוך בדיאלוג.
6. הרפובליקה של סין: סין נגד טייוואן
שטחה של טייוואן הוא 36 אלף קמ"ר, בערך פי אחד וחצי מגודלה של ישראל, אולם חיים בה כ-23 מיליון תושבים, מה שהופך אותה לאזור צפוף. היא כוללת את האי המרכזי טייוואן, ועוד כמה איי לוויין הסובבים אותו.
טייוואן: הסדין האדום של הרפובליקה הסינית
במהלך ההיסטוריה עברה טייוואן לא מעט ידיים ואינספור משברים. בשלהי המאה ה-19, עת נלחמה סין ביפן והפסידה לה, הועבר האי לידיהם של היפנים, והם זכו להתנגדות מסיבית מצד התושבים המקומיים. בתום מלחמת העולם השנייה הושב האי לסינים, אולם השקט והביטחון האזרחי עדיין לא הגיעו.
צ'אנג קאי שק, אחד המנהיגים הלאומנים הסינים, נאלץ לברוח ממולדתו סין בשנת 1949, מכיוון שהקומוניסטים רדפו אותו ואת משנתו. הוא העתיק את מקום מגוריו אל האי טייוואן, מלווה במאות אלפי תומכים, והקים ממשל צבאי על האי. הממשל הסיני לא אהב, בלשון המעטה, את התנהגותו של צ'אנג קאי שק, והכריז באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי סין היא אחת וטייוואן היא חלק בלתי נפרד ממנה. מחלוקת זו והמתח שמסביב לה לא הגיעו לפתרון - גם לא בימים אלה.
המפלגה הקומוניסטית השלטת בסין מחשיבה את טייוואן למחוז מורד, ומעולם לא פסלה את האופציה של שימוש בכוח כדי להשיב לידיה את האי אחרי שהשתלטה על סין היבשתית בתום מלחמת האזרחים ב-1949.
הפחד הגדול ביותר שנושא עמו תושב טייוואני ממוצע הוא שיגיע יום וממשלת סין העממית תחליט לפלוש עם צבאה העצום אל חופי האי. בעיית חוסר ההכרה מצד סין בטייוואן מזיקה לה גם במישור הבינלאומי, ורבות ממדינות העולם בוחרות, כתוצאה מאולטימטום סיני, שלא להכיר בטייוואן באופן רשמי, אם כי במקביל הן מנהלות עמה קשרים כלכליים ותרבותיים יציבים. ארה"ב נחשבת לבעלת ברית קרובה של טייוואן ומספקת לה תמיכה פוליטית וצבאית.
נשיא סין שי ג'ינפינג אמר בחודש אוקטובר האחרון שפתרון פוליטי למבוי הסתום בין סין היבשתית לבין האי הטייוואני לא יכול להידחות לעד. אלא שנשיא טייוואן מא יינג־ג'יאו אמר כי אין כל דחיפות לקיים שיחות פוליטיות, והוסיף שהוא רוצה להתמקד בסחר בין שני הצדדים. בחודש פברואר, אחרי שישה עשורים של נתק, פתחו סין וטייוואן בשיחות משא ומתן. למרות הפן ההיסטורי החשוב של השיחות, שני הצדדים לא דנו בהן בסוגיות פוליטיות רגישות כמו הסכם שלום רשמי בשעה שכל אחד מהם טוען לריבונות על האי הטייוואני.
7. קפריסין: טורקיה נגד יוון
האי קפריסין התפצל ב-1974, כשטורקיה פלשה לאי בעקבות הפיכה שהובילו תומכי האיחוד עם יוון. ב-1983 הכריזו תושבי קפריסין הטורקים על הצפון כרפובליקה עצמאית. מאז הכרזת העצמאות, הגבול בין שני חלקי האי - שמחלק את עיר הבירה ניקוסיה לשניים - מכונה "הקו הירוק", והוא למעשה שטח הפרדה מפורז הנשלט בידי כוחות האו"ם וכוחות בריטיים.
"בן גוריון של קפריסין הטורקית" מת בגיל 87
אף על פי שהיא פועלת כמדינה דה פקטו, רק טורקיה מכירה בקפריסין הטורקית, מנהלת עמה יחסי מסחר ומעניקה לה סיוע צבאי וכלכלי. השלכה עיקרית של הכרזת העצמאות הקפריסאית-טורקית היא בידודה של המדינה על ידי שאר העולם. כמו כן, הדרום היווני, החבר באיחוד האירופי, נהנה משגשוג כלכלי, ואילו הצפון הטורקי עני וסובל מכלכלה נחשלת.
כשקפריסין היוונית הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 2004, רק 800 אלף התושבים היוונים בדרום האי הוכרו כתושבי האיחוד האירופי, ואילו שאר תושבי האי הטורקיים נותרו מאחור.
במהלך השנים האחרונות ניהלו שני הצדדים שיחות משא ומתן, אולם הן לא נשאו פרי. מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן הציג בשנת 2004 לשתי הקפריסאיות תוכנית מפורטת לאיחוד האי שהשתרעה על פני 9,000 עמודים, והודיע כי בשני אזורי האי ייערכו משאלי עם על התוכנית.
תוכניתו של מזכ"ל האו"ם התבססה על מבנה פדרלי, לפיו תורכב קפריסין משתי מדינות, קפריסין הטורקית וקפריסין היוונית, שיכונסו תחת ממשל מאוחד. שמה של המדינה המאוחדת יהיה "הרפובליקה של קפריסין המאוחדת" ויהיו לה דגל והמנון חדשים.
לפי התוכנית, יוקטן שטחה של קפריסין הטורקית מ-37 אחוזים משטחו של האי ל-29 אחוזים משטחו. האזורים שיועברו לשליטת קפריסין היוונית יישארו בשליטה טורקית עד למיצוי יישום כל שאר סעיפי ההסכם.
הסנאט הקפריסאי יורכב מ-48 צירים, שיחולקו שווה בשווה בין שני חלקי האי. בראש קפריסין המאוחדת יעמדו נשיאי קפריסין הטורקית והיוונית, שיכהנו במשותף עד ל-13 ביוני, אז ייבחר נשיא לרפובליקה. אם הנשיא יהיה יווני, סגנו יהיה טורקי, ולהיפך. עוד בתוכנית: מספר הכוחות היווניים והטורקיים באי יופחת, כך שבשלב ראשון, שהיה אמור להיות מושלם בשנת 2011, ייוותרו באי 6,000 חיילים. בשלב השני, שהיה אמור להיות מושלם ב-2018, ייוותרו באי 3,000 חיילים בלבד.
תוכנית אנאן זכתה להתנגדות עזה בצד היווני של קפריסין. הקפריסאים היוונים לא היו מוכנים שחיילי צבא טורקיה יישארו בצפון המדינה ושהפליטים היוונים שנאלצו לעזוב את בתיהם בצפון בשנות השבעים - בסביבות 180 אלף - לא יוכלו לשוב אליהם. למעשה, נציגי צפון קפריסין הסכימו לזכות בשיבה חלקית, ותוכנית אנאן אף הציעה לתת זכות שיבה ל-100 אלף, אולם הקפריסאים היוונים התעקשו על זכות שיבה מלאה. בפועל, בצפון קפריסין הצביעו 65 אחוזים בעד התוכנית, ובדרום הצביעו רק 24 אחוזים בעד התוכנית ו-75.38 אחוזים התנגדו לה.
רוב המתנגדים לתוכנית בצד היווני אמרו ש"חששות ביטחוניים" גרמו להם להצביע כפי שהצביעו.
מחקר אקדמי שנערך לאחר משאלי העם מצא כי העובדה שתוכנית אנאן גובשה דרך ערוצים דיפלומטיים חשאיים מבלי להתחשב בדעות הציבור הקפריסאי-יווני היא זו שהכשילה אותה, ושתוכניות עתידיות מסוג זה חייבות לערב את הציבור ולשתף אותו בהחלטות.
הסכסוך בקפריסין העכיר במשך שנים רבות את יחסי יוון וטורקיה, ולאנקרה יש אינטרס גדול לסיים את הסכסוך, משום שכל זמן שהיא מחזיקה בכ-40 אלף חיילים באי קפריסין, היא נחשבת לכוח כובש, וסיכוייה להצטרף לאיחוד האירופי נמוכים עוד יותר. מצד שני, טורקיה לא תמהר לסגור הסכם על איחוד האי כל זמן שלא יובטחו זכויות הטורקים באי וכל זמן שלא תישאר בידה הזכות להתערב צבאית להגנת תושבי צפון קפריסין.
לפנייה לכתב/ת 
