שתיקת הארכיון: זיכרונות ילדים מהשואה
ספר המאגד זיכרונות ילדים מתקופת הישרדותם את המלחמה, מציף מחדש את הסיפור הגדול שכבר למדנו לשמוע ולשנן - אך גם גורם לזוועות לתפוס את הגרון ואת הלב, בעקבות כך שאלו מסופרות על ידי ילדים כנים וחסרי מניפולציות. על זיכרון השואה דרך מחקר ותיעוד ועל כוחה של ילדות
לעתים, יש תחושה כי כל הסיפורים הנוראיים של תקופת השואה מתערבבים לכדי סיפור אחד, שקיים כמן יישות ערטילאית יותר או פחות, שכמו נותקה מן המשמעות המקורית שלה. זו היא נמצאת בחלל לא בהכרח גשמי, ומתגלגלת שוב ושוב בסרטים של יום השואה, בכתבות המגזיניות, בספרים של הוצאת יד ושם, בביקורים ביד ושם עצמו - ועוד.
זה מצער, כי אפשר להקיש מכך, ובמידה מסוימת של צדק, כי הריטואליות החליפה במידת מה את המשמעות, וגם במידת מה את המסר הדידקטי שמשרד החינוך ו/או מדינת ישראל מנסים להעביר אלינו כבר בעודנו בחיתולים, ולמרות אי אילו ניסיונות לקיים מציאות טקסית אלטרנטיבית, עדיין יש כוח גדול שמרחף לו, שמכפיף, שאתה חייב להרכין ראשך כלפיו.
ספרים על השואה הם סוג של תעשייה שקטה שמחלחלת. יש את ספרי המחקר, יש את הביוגרפיות ויש את ספרי הקורבנות, וייתכן כי יש עוד תתי-סוגות למיניהן. "ילדי המלחמה, 1944-1948, ילדים מספרים על השואה", שערך חנן אלשטיין ותרגמו אלשטיין עצמו, יחד עם ענת זיידמן, בני מר ופטר קריקסונוב, מלקט 55 עדויות של ילדים ששרדו את המלחמה. העדויות לוקטו מתוך מאות עדויות שנשמרו בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה.
כאמור, גם סיפורים מסוג זה הם כבר חלק מהסיפור, מהיישות הסיפורית הגדולה המתמדת, וסביר להניח שאם אתם חיים פה כבר זמן מה נתקלתם בחלק מהם לא פעם בגרסאות שונות. אך חשוב לציין קודם כל ש"ילדי המלחמה" הוא לא ספר פורנוגרפי במובן הקורבני - מאפיין שלא פעם משתלט על ספרים מסוג זה.
ילדים, מתברר, הם לא סחטני רגשות ברובם, לפחות לא על פי העדויות שלוקטו, אין בהם מניפולציות,
וההסתכלות שלהם במציאות ההיא פשוט מרתקת ומצמררת מבחינה פסיכולוגית, כי בהרבה מאוד מקרים אנו שוכחים שהם בכלל ילדים.
זה כמובן מקבל משנה תוקף נוכח הזוועות עצמן, ולמרות כל הזמן שעבר יש דברים שעדיין הם בלתי נתפסים, דווקא לא במובן הדינימיקה של הרוע, ואיך אפשר היה לעולל רצח המוני שכזה - אלא ברמה האנושית הפשוטה; איך ילדים כה קטנים הצליחו לשרוד מציאות כה נוראית, של רצח המוני, של רעב קשה מנשוא, של מנוסה מתמדת, של קונפליקטים בלתי נתפסים.
הם כמובן מספרים בקצרה מי נרצח בקרבתם, מה קרה למשפחתם, מה הגרמנים או האחרים עשו, אבל כצפוי דווקא הרגעים המצמררים ביותר, אלו שמצליחים לחדור מבעד לחספוס השנים, הם הרגעים המפלצתיים של ילדים גוועים שנאלצים לאכול שלג או איברים בלתי ברורים של בעלי חיים לא נודעים, ורגעים כמו עדותו של יענקל ברן: "היתה שם אישה אחת עם ילד, היא היתה מאוד לא שקטה, גילתה סימנים של התמוטטות עצבים, וכשהיא התחילה להתנהג בצורה רועשת, אז המפקד של עליית הגג - בשביל להציל את כל האחרים - חנק את האישה הזו בידיים שלו".
דווקא הרגעים האכזריים הללו בדרך כלל חומקים מהרדאר של האתוס המכתיב, כאן, כשהם מובאים במן דיוק ענייני,
הם מכווצים את הלב. יחד עם זאת, חשוב לציין, הספר הוא מונוטוני להחריד, אין לו ערך ספרותי, אלא רק ערך תיעודי. הקריאה בו היא לא מהנה - היא סוג של מחויבות, ואין בו שום ערך אינטלקטואלי מוסף. נוכח המועקה המתמדת שהוא מעורר, לא בהכרח מומלץ לקראו בבת אחת. בשלב מסוים העדויות כמו גודשות את הסאה ומציפות את המערכת.
חשיבותו היא בעצם הדפסתו, ואפשר להרגיש את החשיבות הזו מהדהדת בכל דפי הספר, אבל דווקא בשל כך חשוב לומר אולי שספר זה וספרים מסוגו, אינם יכולים להיות הדבר היחיד, אם ברצוננו להתעסק ברצינות בשואה ובהשלכותיה. הם רק חלק מהפאזל המסובך וההכרחי שעלינו תמיד לנסות להמשיך להרכיב, לאו דווקא ביום בו המדינה אומרת לנו שאנו חייבים.
הפאזל חייב להיות מבוסס גם על עדויות מסוג זה, אבל הכרחי שתמיד יהיו בו גם חלקים היסטוריים ומחקריים - חלקים שלעתים יש נטייה לשכוח אותם, לשים אותם בצד באיזה קונטקסט שולי, ולתת לסיפורי הקורבנות להיות חזות הכל.
"ילדי המלחמה, 1944-1948 - ילדים מספרים על השואה". עורך: חנן אלשטיין, הוצאת ספרי עליית הגג, 389 עמ'.
