הפרטיזן הגיבור: "לא צריכים אותי פה"

ארבע פעמים עמד לאוניד ברנשטיין בפני המוות, וניצח. הוא נתפס ונחלץ שוב ושוב, ופעם אחת נמלט ממש רגע לפני שכיתת היורים הנאצית השלימה את משימתה. ובכל פעם הוא חזר חזק יותר, כדי לנקום וכדי להילחם בנאצים כמפקד בכיר בארגון הפרטיזנים האוקראיני.

גיבור מלחמה, רק לא במדינתו. ברנשטיין( צילום: גיל נחושתן)

עוד כתבות על יום השואה ב-ynet

"היינו ילדות, וידענו שהמשפחה שלנו הלכה" / זכרונות באולפן

שומרי האוצר של היהודים מחפשים יורש

חוזרים לרכבת לאושוויץ: "שתקנו מספיק" / מצעד החיים

ניצול השואה המבוגר בעולם. מה הסוד שלו?

בן 93, וביתו גדוש בשלל מדליות ועיטורי גבורה מתקופת ברית המועצות, ברנשטיין הוא גיבור מלחמה אמיתי כמעט בכל מקום בעולם. רק מדינת ישראל, הוא חש, אוהבת את הגיבורים שלה בארון - שותקים ומעצימים את המיתוס. אבל הוא לא מתכוון לשתוק, לא עכשיו. "זו הרי מדינה של גיבורים", הוא אומר בציניות. "שרדת? יופי לך. לא שרדת או שאתה מתקשה לשרוד - אל תפנה אלינו".

בדירתו המאוד לא מרווחת בשכונת עוני בקריית אתא הוא מקבל את פנינו בגאווה, לבוש בז'קט שעליו העיטורים והמדליות, עומד בעזרת ההליכון וכמעט מתוח לדום. אנשי יד ושם החליטו להפתיע אותו ולהביא לו לראשונה שלל מסמכים ותמונות שמצאו בארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר, בזכות התמיכה של הקבוצה הפילנטרופית ג'נסיס והנגישות היחסית של הארכיבים המקומיים.

עם הפרטיזנים בזמן המלחמה( צילום: גיל נחושתן)

ברנשטיין מתבונן בהתרגשות בלתי מסווית בתמונות הישנות שלו ושל מי שלימים הייתה רעייתו, קורא בביוגרפיה שהוא עצמו כתב בכתב ידו לפני עשרות שנים. רגעים לאחר מכן הוא שולף מהספרייה אחדים משמונת הספרים שכתב, ותמונות רבות. הוא מציג אותן לנציגות יד ושם בגאווה גדולה, ונראה שהגאווה הזאת היא ששומרת עליו ומאפשרת לו לשרוד גם היום.

הוא נולד ביוני 1921 בעיירה שפילקוב שבאוקראינה, בן לשען מומחה. את הקריירה הצבאית שלו בזמן המלחמה החל בדרגת סגן והוצב כעוזר מפקד קו הביצורים באזור מגוריו. בספטמבר 1941 נפצע ונפל בשבי, נכלא במחנה לשבויי מלחמה והצליח לברוח לפני שגזר דינו - מוות - יבוצע.

במהלך הבריחה, באחד הכפרים, הוא נתפס שוב על ידי שוטרים אוקראינים, והוחלט לשלוח אותו לכיתת יורים. שוב, הוא הצליח להימלט ולהשיג מסמכים מזויפים על שם ולדימיר ואסילייב. "התקבלתי לעבודה בחברת רכבות גרמנית, ושם הקמתי קבוצה מחתרתית שביצעה פעולות חבלה ברכבות", הוא מספר.

ברנשטיין. ברח ליערות( צילום: גיל נחושתן)

כעבור חודשים אחדים התמזגה הקבוצה שהקים בגדוד הפרטיזנים של פטר דובובי, וברנשטיין מונה לסגן מפקד המודיעין הפלוגתי, וכן הופקד על קבוצת חבלה. "באחד ממבצעי החבלה נתפסתי שוב ונכלאתי, אבל הצלחתי להימלט לפני שיבולע לי", הוא נזכר. "ברחתי ליער, למקום שאליו הוצנחה באוגוסט 1943 קבוצת לוחמים שהפכה לבסיס לפלוגות על שם פוז'רסקי".

ברנשטיין מונה למפקד מטה הפלוגה החדשה ובהמשך מונה לפקד על הפלוגה כולה, שמנתה 1,400 לוחמים. הוא אימן את חייליו באמצעי מיקוש, ויחד איתם השתתף בחבלה ברכבות הגרמניות שעברו באזור. לאחר מכן המשיך להקים פלוגות פרטיזנים, כמעט בכל נקודה שאליה הגיע. "באחד המקרים שחררנו מחנה כליאה לשבויי מלחמה והסבנו אבדות כבדות לנאצים", הוא אומר בגאווה, "ובזכות המידע שהעברנו חיל האוויר הסובייטי הפציץ מתקן צבאי גרמני סודי, ששימש לניסויים בטילים גרמניים".

ברנשטיין נדד עם חייליו ממקום למקום, חיבל ברכבות - "באופן אישי השבתתי שמונה רכבות בפעולה אחת" - וגם בגשרים. "בסך הכול", הוא אומר, "הרסנו 42 רכבות גרמניות". על פעילותו הוא זכה בעיטור "הדגל האדום הלוחם", בארבעה עיטורי מלחמת העולם השנייה, בעיטורי פולין וצ'כוסלובקי, במדליות רבות ובתוארי "אזרח כבוד" בערים ובמחוזות במזרח אירופה.

כשתמה המלחמה הוא למד תעשייה קלה ומשפטים בקייב, ניהל מפעלים, ובתחילת שנות ה-90 שימש כסגן אגודת "אוקראינה-ישראל". ב-1993 עלה לארץ, ורק כאן עבר ניתוחים להסרת הרסיסים בירכיו, רסיסים שהפכו אותו במשך השנים לנכה ומוגבל בתנועה.

"הגעתי לכאן לראשונה ב-1979 עם אלכסנדר בובין, שלימים הפך להיות שגריר רוסיה בישראל", הוא אומר. "נשלחנו על מנת לשקם את היחסים הדיפלומטיים בין אוקראינה לישראל. זו הייתה משימה נחמדה. הייתי איתם כאן במשך שבוע והפכנו לחברים מאוד קרובים".

אחרי שעלה לארץ, היה זה בובין שהפעיל לטענת ברנשטיין לחץ על הממשלה הישראלית לעזור לחברו הטוב ולספק לו לפחות דירה משל עצמו. "באותה תקופה ההכנסות שלי היו כה מצומצמות, שבשביל להתנייד ממקום למקום הייתי הולך ברגל לצד האוטובוס, במקום לעלות עליו", הוא אומר. "כך עברתי עם אישתי והילדים לדירה הזאת".

היחס שלו לישראל מורכב, "כמו המדינה", הוא אומר. "אני אפילו לא יודע איזה תמהיל אנושי צריך שיהיה פה בשביל להיזכר ולהעריך מה שאנשים כמוני עשו בעבר. מעולם לא ביקשתי ולא אבקש עזרה, אבל אף אחד גם לא הציע ולא התעניין. ככה אני חי. עברתי הרבה ועדות רפואיות, קיבלתי אישור כנכה מלחמה, בלי הטבות או יחס מיוחד".

מיד ושם הוא דווקא מקבל יחס מיוחד. מדי פעם מגיע להרצות ולספר על באבי יאר, על תקופת המלחמה באוקראינה ועל השואה. "האמת היא שיש לי תחושה שזה לא באמת מעניין מישהו", הוא אומר במרירות. "מבחינה פיזית אני חצי נכה, אבל לפחות כבר למדתי לרדת במדרגות וללכת קצת ברגל. זאת מדינת גיבורים, לא? אולי עדיף ככה. אני יודע שאף אחד לא באמת צריך אותי פה".

הסביבה שבה הוא מתגורר לא מאוד נעימה, בוודאי שלא לאנשים בגילו. הדלות זועקת מכל פינה, וההזנחה ניכרת לעין.

 ברנשטיין מספר שבעבר העירייה הייתה מביאה לו זרי פרחים, אבל גם זה נפסק. "העיקר שראש העיר מגיע אליי לפני בחירות, לבקש שאצביע בשבילו", הוא צוחק.

מעט מאוד פרטיזנים כמו לאוניד נותרו עדיין בחיים, ובוודאי שמעטים יותר מתגוררים בארץ. אבל על הגיבורים שלנו אנחנו מעדיפים לקרוא בספרי ההיסטוריה, במציאות הם מעניינים אותנו קצת פחות מהפרטיזנים החדשים, ניצולי מחנות הריאליטי. ברנשטיין, ספר היסטוריה מהלך, משתדל לחייך גם כשהוא נזכר בזוועות שעבר, וגם כשהוא מספר על הבדידות ועל חוסר העניין בו. "עשיתי לא מעט בשביל ישראל באהבה גדולה גם אחרי המלחמה, כשהייתי יו"ר אגודת אוקראינה-ישראל", הוא אומר. "אבל ככה זה כנראה עובד כאן. אני מצדי משתדל רק לקרוא עיתונים ולהישאר רגוע. לקבל את המציאות כמו שהיא, כפי שהייתה תמיד".