קרב אופנתי: ZIP ו-H&O נפגשו בבית משפט

שתי החברות ניהלו מו"מ סביב מכרז לאספקת מדים למשטרת ישראל. חרף הבטחה שלכאורה ניתנה בעל פה, החוזה לא נחתם. זה נגמר בתביעה

עו"ד אבי מורהפורסם: 02.05.14 , 09:28

סכסוך בין חברות האופנה ZIP שיווק אופנה ו-H&O הביא את בית המשפט לעסוק בשאלה מהו תוקפן המשפטי של טיוטות הסכם, חילופי הצעות מחיר והבטחות בעל פה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

ב-2005 ניגשה רשת H&O למכרז לאספקת מדים וציוד למשטרת ישראל, הכרוך באיתור יצרנים בסין, הגדרת הדרישות וייבוא הסחורה. חברת ZIP שיווק אופנה, המוכרת את מוצריה באמצעות רשתות אופנה שונות ובהן H&O, ראתה במכרז הזדמנות עסקית והציעה ל-H&O שתהיה אחראית על נגזרת המדים במכרז.

בין שתי החברות הוחלפו מסמכי עקרונות וטיוטות חוזים, אך לא נחתם הסכם, אף שלטענת ZIP שיווק אופנה היא קיבלה הבטחה בעל פה. לימים זכתה H&O במכרז וניהלה עם ZIP שיווק אופנה מו"מ נוסף, ששוב כלל טיוטות הסכם והצעות מחיר, אך גם הפעם השתיים לא הצליחו להגיע להסכמה.

למרות זאת, ב-ZIP שיווק אופנה היו משוכנעים שהטיוטות והצעות המחיר מהוות הסכם מחייב, ולכן הגישה החברה תביעה נגד H&O לבית המשפט המחוזי בלוד. באמצעות עורכי הדין דרור נאור וצבי הר נבו היא דרשה פיצויי קיום בטענה שאמנם טיוטת ההסכם לא חתומה, אך מנכ"ל H&O הבטיח לבעל השליטה בZIP שיווק אופנה כי היא זו שתספק את המדים.

מנגד טענה חברת H&O, באמצעות עורכי הדין דנה שוורץ אשתר, מתן וינקלר ושגיא פדוראנו, שהמו"מ לא הבשיל לכדי הסכמה מחייבת. לדבריה, למרות הרצון הטוב של שני הצדדים, הם לא הצליחו להגיע להסכמה, ולכן היא נאלצה לפנות לספקים אחרים.

קשר לא מחייב

השופט, פרופ' עופר גרוסקופף, קבע שהנכונות של ZIP שיווק אופנה לנהל מו"מ ביחס למחיר, מבלי שתועלה על ידה טענה שמדובר בעניין שהוסכם ונסגר, היא ראייה חזקה לכך שגם לה היה ברור שלא ניתנה הסכמה מפורשת מצד H&O.

לפי השופט, אין בסיס לטענה ש-H&O נהגה בחוסר תום לב, שכן היא ניהלה עם ZIP שיווק אופנה מו"מ ממושך ונתנה לה כמה הזדמנויות לשפר את הצעות המחיר, אך ZIP שיווק אופנה לא יכלה לעמוד במחירי המטרה שהוצבו בפניה.

השופט גרוסקופף קבע ששני הצדדים נהגו בתום לב, והעובדה שבסופו של דבר לא הושג ביניהן חוזה היא אולי מצערת, אך אינה מקימה עילת תביעה. התביעה נדחתה ו-ZIP שיווק אופנה חויבה בהוצאות משפט של 59 אלף שקל.

בפסק דינו נשען השופט על אחד מעמודי התווך של דיני החוזים, "גמירות דעת", שלפיו על הצדדים לדעת ולהסכים לכלל תנאי העסקה, ואין די בהסכמה או ברצון לשתף פעולה כדי לגבש הסכם מחייב. במקרה זה לא הייתה גמירות דעת, היות שהתנאים המהותיים של העסקה לא התגבשו ולא סוכמו.