לא סוגיה משפטית, אלא ערכית / טור
ייתכן ורמי כהן, יו"ר הפועל ת"א בכדורסל, צודק. ייתכן והחוק מסוגל לבלוע את השלט שהניפו האוהדים עם הכיתוב: "שמעון מזרחי תתאבד". אבל אנחנו, כחברה, לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל זאת. מה שהיה לגיטימי בעבר, לא מתקבל על הדעת כיום. הנורמות משתנות. שרון דוידוביץ' על המהפכה שהחלה השבוע והסתתרה לה מאחורי גופו של סופו
הדיון סביב השלט שהניפו אוהדי הפועל ת"א ("שמעון מזרחי תתאבד"), נחלק למספר רבדים. במישור החינוכי, במישור המשפטי, אפילו במישור החוקתי. אבל לפני הכל – מדובר כאן בדיון ערכי.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
כי לפני כל התפלפלות צדקנית על גבולות חופש הביטוי, לפני כל טענה על המהות החוקתית של משפט אלים כזה או אחר, צריך לדבר על המקום בו אנחנו רוצים לחיות. האם אנחנו, כחברה, ואין זה משנה אם צבע החולצה שלנו אדום, צהוב או ירוק, מוכנים לקבל את האמרות הללו כחלק מהתרבות הספורטיבית שלנו ומכאן, גם כחלק מחיינו.
התשובה הפשוטה היא – לא. אסור לנו לקבל אותה. כמו שאסור לנו לקבל שירי שטנה, קללות נאצה או איחולי מוות של אוהדי כל הקבוצות. אין הדברים מתייחסים לאוהדי הפועל תל אביב, בגלל היותם אוהדי הפועל תל אביב. המשפט אולי מתקבל על החוק, אבל אינו מתקבל על הדעת. וכן, החוק והדעת לא תמיד מתיישבים על אותה מדרגה.
נניח כי במהלך הצגה, התרומם מכיסאו אחד הצופים וזעק לעבר הבמה: "יא בני זונות, חולרות. תמותו!". מה היו עושים?הוא היה מוצא, אפילו בכוח, מהאולם ולא חוזר אליו. אבל במגרשי הספורט החלטנו לקבל את הנורמה הזו. או גרוע מכך - החלטנו שזה בסדר לקיים סביב הדברים דיון לגיטימי.
אנחנו לא מצטדקים ולא מיתממים. האמוציות שנמצאות במגרש ספורט, לא זהות לקונצרט או הצגה. יתרה מזאת – המצב במדינות רבות באירופה גרוע משלנו. האלימות המילולית חריפה בהרבה והאלימות הפיזית מתרחשת בתדירות גבוהה יותר. אבל כמו מרבית תחומי חיינו אשר מועתקים אחד לאחד מהמתרחש בארה"ב, אולי כדאי שגם כאן נלמד מהם.
כשיו"ר קבוצה בכירה בליגת העל כמו רמי כהן אומר "אם כל קללה כבר אסורה במגרש כדורסל, אז לא נצליח לשחק כדורסל", אנחנו בבעיה. בעיה גדולה. ולכל מי שאומר – "לא רוצה לשמוע קללות, אז תישאר בבית", יש לנו תשובה אחת בשבילו – תישארו אתם בבית.
תחילת המהפכה
הזמנים משתנים ואיתן גם הנורמות. מה שהיה מותר לפני 20 שנה, אסור כיום. קוראים לזה עידן הפוליטקלי קורקט. המילה "כושי" שהייתה בעבר שגורה ולגיטימית, אינה מתקבלת היום על הדעת. קריאות "טועמה מחבל" שהיו עוברות על סדר היום, הן כבר עילה לעונש משמעתי כבד ולפעמים אף מעבר לזה.
הנורמה של "שמעון מזרחי תתאבד" כמשפט מותר, החלה להשתנות בתחילת השבוע הנוכחי. בזמן שכולם התעסקו בעונש שהוטל על סופו ממכבי ת"א, קבע בית הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל בהחלטה תקדימית, כי הקריאות הללו הם "מעל לסף המותר" והעניש את הקבוצה, לא את האוהדים, בהתנהגות בלתי ספורטיבית. עוד הם קבעו: "לא ניתן עוד להשלים עם תופעה כזו ועל האוהדים להתרכז בעידוד קבוצתם ולא בפגיעה בלתי-הגונה ובלתי ראויה באנשי הקבוצה היריבה".
המשפט האחרון שצוטט בבית הדין, ייראה ודאי תמים ונאיבי עבור אוהדי ספורט אשר מרבים ללכת למשחקים (שמספרם הולך ופחות, בגלל משפטים כאלה). אבל בעוד שבוע כשהסערה והכעס של אוהדי הפועל, שאולי מוצדק נוכח הדיון סביב חופש הביטוי, תשכך, אולי בעוד חודש או שנה – הנורמה תשתנה. פתאום זה לא יהיה מתקבל על הדעת לקרוא לאדם להתאבד. וזה החל בפסיקה שהתחבאה לה מאחורי סופו הענק.
מבחינה פלילית, אין שום פסול בדברים שנכתבו על השלט, אם כי כשחוזרים על אותו דבר הרבה פעמים ומקווים כי אדם יפגע בעצמו, יש כאן סבירות להסתה. גם מבחינת עוולה אזרחית, ספק אם בית משפט היה מחליט נגד הקריאות. חופש הביטוי הינו חוק יסוד שיש לשמור עליו. ייתכן שגם אם המקרה יגיע לפתחו של בג"צ, גם הוא יחליט כך. אבל בתוך תקנון משמעתי, בתוך סמכות פרטית של איגוד – ניתן ליצור סנקציה משמעתית (בהנחה שהתקנון חוקי ועומד תחת מגבלות חוק היסוד).
גם אדם סילבר, הקומישינר של ה-NBA, קבע בתוך מסגרת פנימית של תקנון משמעתי פנימי כי יש להחיק לכל החיים את הבעלים של הקליפרס, עונש אשר ככל הנראה לא היה מתקבל בגבולות המשפטיים של ארה"ב. יש אפילו סיכוי שאם דונלנד סטרלינג יילך עם המקרה לבית משפט, הוא ינצח.
אבל אדם סילבר קבע נורמה חדשה להתנהגות בתוך הליגה. וזה מה שאנחנו צריכים – נורמות חדשות.
לפנייה לכתב/ת 
