זה ניל יאנג והוא עושה מה שבא לו
מעטים המוזיקאים שיכולים להיכנס לתא קטן, רק עם גיטרה, ולהקליט שיר בטייק אחד - בלי מיקסים, בלי תיקונים, בלי התערבות יח"צנים. ניל יאנג עשה את זה באלבום הקאברים החדש שלו - וזה כמו שהוא תמיד עושה את זה: איך שבא לו. שי להב מתמוגג מהתוצאה
ההבדל בין אמן מוזיקה גדול לבין מוזיקאי מוכשר - ואפילו סופר מוכשר, הוא שבן הסוג הראשון נאמן קודם כל לעצמו ולגחמותיו. ולכן הוא נוקט מדי פעם בצעדים הנתפסים מסביבו כתמוהים, מטופשים ואפילו מזיקים. לפרקים זה בדיוק מה שקורה - הם פוגעים בקריירה שלו. אבל הוא לא יכול אחרת.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
אני מניח שלפני 30 שנה יכולתי למצוא לא מעט דוגמאות למשבצת הזאת, אבל בעולמנו הנוכחי - המתועש, מהונדס והכל כך לא מחוספס, קשה להצביע על הרבה מוזיקאים (מצליחים ומשמעותיים) שעדיין פועלים מתוך הבטן - גם בניגוד לעצת המנהל האישי/ חברת התקליטים/ יחצ"ן וגו'. הדבר הכי קרוב לזה בישראל הוא המר"ן, שלום חנוך. לפני כחודש הוא שחרר לרדיו סינגל חדש, "זאת'י ההורה", שלא קידם שום מופע או אלבום חדש (יש אלבום כזה, אבל הוא עדיין בשלבי עבודה). וזה, כשלעצמו, יוצא דופן.
אבל ההפתעה הגדולה היתה עצם השיר - מעין שירה-דיבור על מצע אלקטרוני קצבי, כמעט נטול לחן של ממש, או התפתחות מלודית. יציאה שמראש צפוי היה שלא תתאים לרדיו, ותגרור אינספור גבות מורמות, שלא יבינו לאן הלכה אהבת נעוריהם. אבל חנוך הרי מורגל בהפתעת מעריצים, ע"ע "זה לא נוח" - השיר שבו התחשבן עם חוסר היכולת של הסביבה לקבל את "חתונה לבנה" שלו. וניכר שהוא פשוט נדלק באותו רגע מהקטע, והחליט להוציא אותו החוצה. וגם אם לא מדובר באחת מפסגות היצירה שלו, מרגש אותי בטירוף לגלות שהוא עדיין בוער. ובחנוכית: מקשיב לרוח, ונגנב.
והנה לכם, המקבילה החו"לית. קנדי מקשיש וסוער, שלא מפסיק להפתיע. ניל יאנג אף פעם לא היה מוזיקאי שהתנהל "כמו שצריך". אין לו בעיה לשחרר חומרי ארכיון בקצב בלתי אפשרי, שאפילו מעריציו הגדולים לא עומדים בו; להוציא אלבום שבנוי כמעט כולו מפידבקים ומצרימות מגברים; לייצר שירים של 16 דקות, בעידן שבו דקה היא נצח; ולהתעסק במקביל בלהט דתי כמעט בנושאים כמו המכונית החשמלית, או נגן המוזיקה החדש pono, שאמור לשפר דרמטית את איכות השמע של קבצי מוזיקה.
נכנס לתא ומקליט. ניל יאנג
ועכשיו הגיעה היציאה החדשה שלו. אלבום קאברים, בשם A Letter Home, שכיאה ליאנג שוחרר במפתיע, ללא יחסי ציבור, בסמוך ל"יום התקליטים הבינלאומי", וניתן להשגה כמעט אך ורק בגרסת הוויניל. אבל השוני הזה עוד זניח, ביחס ליצירה עצמה. יאנג הקליט את האלבום באמצעותו של ג'ק ווייט (ווייט סטרייפס), עוד מוזיקאי שנוהג לעשות מה בראש שלו. ווייט קנה ושיפץ מכשיר voice o graph - טכניקה מאמצע המאה שעברה, שבתמצית משמשת להקלטה ישירה לתקליט. הזמר נכנס לתוך תא מיוחד, דמוי תא טלפון, שר ומנגן, והכל נחרץ באותו רגע לוויניל. אין מיקסים, אין עריכות. אין אפשרות לתקן. הסאונד הוא, בהתאמה, "ישן", עתיר בחריקות וברעשי רקע, מה שמתאים בדיוק לסוג הפרוייקט הזה, שבו יאנג מבצע קאברים לשירים ישנים שהשפיעו עליו.
לא פלא שכשהוא שמע על הטכניקה הישנה-חדשה יאנג נדלק, והדרים לאולפן של ווייט בנאשוויל, שם הקליט את עצמו כשהוא מלווה רק בגיטרה, מפוחית ולפעמים גם פסנתר. כדי להפוך את העניין האישי לאותנטי עוד יותר, יאנג גם הקליט קטעים שבהם הוא מדבר להוריו המנוחים, מעדכן אותם לגבי אירועים המתרחשים בהווה, מזכיר שירים שהוא ואמו אהבו להקשיב להם ואף מפציר בה, באופן משכנע ממש, לשוב ולדבר עם אביו... מתברר שכל בני משפחת יאנג ניחנו בנפש סוערת, גם בשמים.
ומה לגבי המוזיקה? קשה מאד לשפוט את A Letter Home בכלים קונבנציונליים. אם אתם לא מחסידי ניל יאנג, זה עלול להישמע לכם כמו תרגיל מעצבן וחסר משמעות בסאונד. הצליל העתיק והחורק מייצר מיד סוג של ריחוק רגשי, כאילו לא מדובר בשיר "אמיתי", אלא בקטע ארכיוני. אבל אם אתם כן מאוהביו של יאנג (ואני מאד מקווה שאתם אכן כאלה), תמצאו ביצירה הזו הצצה מרגשת ויוצאת דופן למסתרי נפשו ולחומרים שהשפיעו עליו, דרך ה"שיחות" עם אמו, או בחירת האמנים שעשו לו את זה - מגורדון לייטפוט והאחים אברלי, דרך בוב דילן ועד לברוס ספרינגסטין עם My Home Town.
ואז, אחרי שהאוזן מתרגלת לשכבת החריקות ורעשי הרקע, מתגלים פתאום כמה רגעים חורכי לב, מהסוג האופייני כל כך ליאנג - שתמיד היה קאבריסט מצטיין, שהפך שירים של אחרים לשלו. כך במקרה של Reason To Believe, במקור של טים הארדין, עם ההקדמה שבה יאנג "שולח" את השיר לאמו, ועם המפוחית המתוקה כל כך שלו; או ב-If You Could Read My Mind המופלא של גורדון לייטפוט.
בסופו של דבר, יש כאן דרישת שלום מיוחדת ומרתקת של ניל יאנג לאוהביו. וזה משמח במיוחד, כשזוכרים שבעוד שבועות ספורים נוכל לראות אותו כאן, אצלנו. עכשיו רק לכו תדעו מה הוא יבצע על הבמה, בפארק הירקון, האיש שתמיד עושה מה שבא לו.
