למה צריך תוספת לביטחון

בוויכוח המתנהל כיום בין מערכת הביטחון לאוצר אני נוטה לצדד בדרישת מערכת הביטחון מהסיבות הבאות:

1. מבחן התוצאה - מערכת הביטחון מספקת את הסחורה שהיא אמורה לספק בעוד שמקטרגיה, בעיקר משרד האוצר, מצטיינים בהפרחת תחזיות, הבטחות ותוכניות חדשות לבקרים שרובן אינן מתממשות. צה"ל וקהיליית המודיעין מצליחים לתת לנו ביטחון פיזי אישי ברמה גבוהה ומאפשרים גם כעת צמיחה כלכלית בווילה שלנו בלב הג'ונגל המזרח תיכוני, העולה כעת בלהבות. זו מלאכה מאוד מורכבת שמצריכה מיומנות, ציוד ושיקול דעת יוצאי דופן, שמערכת הביטחון הישראלית עומדת בהם בכבוד ונותנת תשואה נאה למשאבים המושקעים בה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

להתייעל למען הלוחמים. מכתב לשר הביטחון / רועי אלרום

ישרתו, יקבלו / יצחק טסלר

2. תקציב הביטחון במתכונתו הנוכחית הוא מעשה הונאה קולוסאלי. גם אם כל סעיפיו יחשפו לעין הציבור ולעיון חברי הכנסת הוא אינו מאפשר לשפוט באיזו מידה הכספים משרתים את יעד הביטחון ביחס סביר של עלות-תועלת או שמדובר בביזבוז משווע של כספי ציבור. קבלו דוגמה: מערכת הביטחון שממשל אובמה מממן עבורה רכש סוללה של "כיפת ברזל" משלמת לאוצר עבור הסוללה שנרכשה בכספו של משלם המסים האמריקני מע"מ בשיעור 18 אחוזים. האם עשרות מיליוני הדולרים האלה משרתים ישירות את הביטחון? האם הארנונה שצה"ל משלם לעיריית תל אביב משרתת את צרכי הביטחון? האם תקציב המשפחות השכולות, תקציב אגף השיקום, כמו גם הפנסיות של גימלאי צה"ל, המשטרה, השב"כ, השב"ס והמוסד (שתפחו לאחרונה במיליארדי שקלים) צריכים להיות חלק מתקציב הביטחון כפי שזה כיום?

המסקנה הבלתי נמנעת היא שבמתכונת הנוכחית של תקציב הביטחון לא ניתן לדעת אם צה"ל באמת התייעל וכמה כסף הוא באמת צריך כדי למלא את יעודו ומשימותיו. הצרה היא שהאוצר, המרוויח מהמצב הנוכחי, לא רוצה תקציב ביטחון נטו. הוא מעדיף את הסדרי המיסוי התמוהים הממלאים עבורו את הקופה ומקטינים את הגרעון ודבק ב"עיקרון הטורקי", כלומר בשיטת "הכל כלול", שמחייבת את מערכת הביטחון לשלם גם את עלות המהלכים שנכפו עליה.

3. צה"ל באמת התייעל בשנים האחרונות בצורה חסרת תקדים. איך אני יודע? אין משרד ממשלתי במדינת ישראל שפיטר תוך חצי השנה יותר מאלף מבין מפקידיו כפי שעשה צה"ל, ששלח הביתה בחדשים האחרונים 1,100 אנשי קבע. עד סוף השנה יפטר צה"ל עוד כאלף אנשי קבע. חוץ מזה, נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, קבע בשנה שעברה שצה"ל התייעל וחוסך וכי דרישותיו התקציביות משקפות צרכים מהותיים. יסלחו לי שר האוצר יאיר לפיד ואנשיו - כשתקציב הביטחון הוא כולבויניק שאי אפשר למצוא בו את הידיים והרגלים וכל עוד מתכונתו לא שונתה באופן יסודי - אני נוטה לסמוך על חוות דעתם של סטנלי פישר ושל הנגידה הנוכחית של בנק ישראל, קרנית פלוג, שצידדו במובהק בעמדת מערכת הביטחון.

בסוף, בעוד כמה ימים או שבועות, גם המשבר הנוכחי בעניין תקציב הביטחון יגיע לסיומו. כמו במשברים קודמים, גם הפעם ראש הממשלה יתערב. אבל הוא יעשה זאת רק כשיתחיל לחשוש לשרידות הקואליציה. לא רגע לפני כן. אחר כך, שרי הקבינט, שלא כולם לגמרי יודעים ומבינים על מה הם מצביעים, יאשרו את התוספת לתקציב הביטחון שראש הממשלה סיכם עליה מראש עם יאיר ובוגי, ועדת הכספים תסחט עוד תקציב קטן להתנחלויות וגם היא תאשר, והשיירה תנוע הלאה עד לסקנדל הבא. כך היה וכך יהיה.

אז מה הבעיה?

הבעיה היא שצה"ל מתנהל כבר שנתיים בלי תכנית עבודה רב-שנתית שהקבינט צריך לאשר. לכן לא רק שאינו יכול לתקצב אימונים ורכש על פי סדר עדיפויות - הוא גם אינו יכול לנהל תוכנית התייעלות מסודרת.

הבעיה היא שהטחת הרפש ההדדית בין האוצר למערכת הביטחון מכרסמת ושוחקת בהתמדה את האמון שבין הציבור לבין משרתי הקבע; בין האמהות והאבות ששולחים את בניהם ובנותיהם לצבא לבין המפקדים שאמורים לפקד עליהם בשדה הקרב או להטיל עליהם משימות אחרות למען ביטחון כולנו. עוד קצת שחיקה של האימון הזה תציב את צה"ל בפני בעיה אמיתית של מוטיבציה. לא רק מוטיבציה לשרת בקרבי, אלא אפילו מוטיבציה להילחם ולבצע פקודות בקרב משרתי החובה. מי שרוצה הוכחה לכך שאנו כבר קרובים בצורה מסוכנת למצב כזה, כדאי שיראה כמה חשבונות פייסבוק וטוויטר של משרתי חובה.

הבעיה היא שהדימוי של "ישבנים מרופדים" מדושני משכורות ופנסיה שהאוצר הצליח במערכה מכוונת וממוקדת ליצור לקצינים הבכירים עושה עוול לאלפי אנשים חרוצים וחדורי תחושת שליחות, שיום העבודה שלהם פרוש על פני כל שעות היום והלילה. כדאי שפקידי האוצר ומי שעומד בראשם יזכרו טוב-טוב, בעת שהם מבלים בשבת בבית עם הילדים והמשפחה, שאל"מ אורן זיני, מח"ט מנשה, עושה תורנות מפקד תורן כל שבת שלישית בבסיס. כדאי שראש אגף התקציבים יזכור כי רב מי שמקבל את הפנסיות השמנות שהאוצר אוהב להדליף לתקשורת הם קצינים שסיימו כ-30 שנות שירות; חלקו הגדול בשדה תוך סיכון חיים.

שום עבודה בשירות הממשלתי אינה דומה ומשתווה בקשייה ובסיכונים שהיא כוללת לעבודת הצבא. לא שאי אפשר לבחון מחדש את המשכורות ואת הפנסיות המוגזמות לעתים של אנשי הקבע הבכירים, אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים שבאמבטיה. הדימוי העצמי והציבורי החיובי של משרתי הקבע הוא אחת הסיבות המרכזיות שאנשים איכותיים מוכנים לחתום קבע כמפקדי פלוגות או כקציני לוגיסטיקה אוגדתיים ולבלות שבועות בקו או בשדה. קח מהם את הדימוי הציבורי והעצמי הגבוה ותגרום לכך שבמלחמה אחרי הבאה יפקדו על צה"ל מפקדי חטיבות, מפקדי אוגדות, רח"ט מחקר באמ"ן וראש אגף מבצעים ברמה אישית הרבה פחות טובה מאלו שמאיישים את התפקידים כיום.

את האימונים שהופסקו אפשר לחדש ומיירטים בכמות שתאפשר ל"כיפת ברזל" למצות את יכולותיה - אפשר לקנות. אני חושש רק מהנזק

 הבלתי הפיך שיקרה כשמפקדי הפלוגות, קציני המודיעין והטייסים שסופגים כיום עלבונות ודימויים העצמי נפגע - יפשטו מדים ויתברגו במשרות ניהול משתלמות בשוק האזרחי, שלא יחייבו אותם להישאר שבת בבסיס.

לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שההתגוששויות המלוכלכות והתכופות על תקציב הביטחון גורמות נזקים כבדים לביטחון הלאומי. אך ראש הממשלה אינו ממהר לקטוע את הפארסה. בסדר העדיפויות של נתניהו יש דברים דחופים יותר – למשל סיכול ממוקד למועמדותו של רובי ריבלין לנשיאות המדינה. הרי בנפשנו הוא.