פסטיבל קאן: הצד הרגיש של הצבר הישראלי

התחרות הרשמית של פסטיבל קאן נחתמה במוצאי שבת בטקס הפרסים החגיגי ממנו יצא נורי בילגה ג'יילן כמנצח הגדול. הבמאי הטורקי המוערך כבר זכה בלא מעט פרסים בקאן לאורך השנים, אך סרטו החדש "שנת החורף" היה הראשון להניב לו את דקל הזהב. מנגד, הסרטים הישראלים יצאו מהפסטיבל היוקרתי בידיים ריקות. עם זאת, העניין שהם עוררו ממשיך להדהד, ורבים רבים מהם כבר נקנו להפצה מעבר לים.

מתוך "הגננת" של נדב לפיד

אחרי הגל הראשון של הסרטים, שהיה ברובו מפגן עוצמה של קולנועניות ארצנו, הוצגו בפסטיבל סרטיהם של הבמאים הישראלים - נדב לפיד עם "הגננת" במסגרת שבוע הביקורת, ואסף קורמן עם "את לי לילה" במסגרת שבועיים של במאים. כמו במקרה של שירה גפן, קרן ידעיה, הילה מדליה ורונית אלקבץ לפניהם, גם הפעם התגובות לסרטים היו נלהבות.

בכניסה להקרנת "הגננת" השתרך תור ארוך, ובקהל בלטו בנכחותם הבמאי לורן קנטה (זוכה דקל הזהב ב-2008 על "הכיתה") ומנהל סינמטק פריז. הציפיות היו גבוהות, במיוחד בצרפת שם זכה סרטו הקודם של לפיד "השוטר" להצלחה נאה. נראה כי לפיד עמד בהן - לבטח לפי הסופרלטיבים המפליגים שזכה להם בתום ההקרנה. 

הטריילר של "הגננת"

"הגננת" הוא סרט שנוי במחלוקת, ואין בכך כל רע. ישנם הסבורים שהגננת היא השוטר עם ארגז חול - סרט המצליף שוב בגבריות הישראלית ובלאומנות הקיצונית. עם זאת, יש בו משהו מטריד: אותם רמזים לפדופיליה שנרמזת מהיחסים האינטימיים בין הגננת (שרית לארי) לילד שתחת השגחתה (אבי שניידמן) - גאון שירה בן חמש.

 היא שולפת אותו משנת הצהריים כדי לראות אם יכנס לטראנס ויצור שיר נוסף, והיא רוחצת אותו בטענה שהוא כל כך מלא חול. יש להניח שהוויכוח אם הסרט הזה הוא מטפורה גרידא או תרגיל אופנתי של במאי מתוחכם, ילווה אותו דרך הפצתו בעתיד.

במרכז סרטו של קורמן, יצירת הביכורים של העורך שמתנסה לראשונה בבימוי סרט ארוך, עומד סיפורה האישי של לירון בן שלוש, אשתו של הבמאי שכתבה גם את התסריט. העלילה מלווה את הגיבורה (אותה מגלמת בן שלוש) ומערכת היחסים עם אחותה המפגרת בשכלה (דאנה אבגי), בה היא מטפלת. העניינים מסתבכים כשגבר (יעקב דניאל) נכנס לתמונה, ונחשפים יחסי התלות בין האחיות. נרמז כי בעצם האחות המטפלת תלויה קיומית באחותה המטופלת, ויש בתלות זאת פנים של קשר פיזי וארוטי ולא רק נפשי.

לירון בן שלוש ודאנה אבגי ב"את לי לילה"(צילום: עמית יסעור)

בדבר אחד אין ספק, הסרטים הישראלים בקאן נחשפו על שלל גווניהם והציגו נושאים שונים וגם סגנונות מקוטבים. המישור הפוליטי נותר לעתים ברקע, אבל בוודאי לא עומד במרכז. אפשר להעיז ולקרוא לזה "הנורמליזציה של הקולנוע הישראלי". בכיף.