חנה מרון הלכה לעולמה
שחקנית התיאטרון וכלת פרס ישראל חנה מרון נפטרה בגיל 90, כשבני משפחתה לצדה. היא כיכבה בעשרות הצגות וכן בסדרה המיתולוגית "קרובים קרובים". "הגורל שם אותי בתוך מלחמות ופיגועים, טקסי שלום ואירועים היסטוריים, אבל הילדים וחיי המשפחה הטובים - הם האירועים החשובים בחיי", אמרה בראיון לפני כשנה. הלווייתה תיערך ב-18:00 בקיבוץ שפיים
התיאטרון הישראלי נפרד מאחת השחקניות הגדולות שידע: כלת פרס ישראל חנה מרון הלכה לעולמה ביום שישי האחרון בגיל 90. היא נפטרה בבית החולים איכילוב בתל אביב, כשבני משפחתה לצדה. במהלך קריירה בת עשורים רבים היתה מרון מבכירי השחקנים בישראל והופיעה על בימות התיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. היא תובא למנוחות הערב (א') ב-18:00 בבית הקברות האזרחי בקיבוץ שפיים.
- חברים וקולגות נפרדים: "חיית במה, כישרון גדול מהחיים"
- חנה מרון של "קרובים קרובים": "אחת מהחבר'ה"
- ביום הולדתה ה-90 נאמה: "אני אוהבת את הבמה"
- המסך יורד על ההצגה הנצחית / מרב יודילוביץ'
שבוע לפני מותה ביקרה אצלה השחקנית לאורה ריבלין, שסיפרה ל-ynet: "היא אמרה לי: 'אני יודעת שאני בת 90 ושאי אפשר להמשיך לנצח, אבל פתאום אני מפחדת'. זה היה רגע של בהירות שלא אשכח. היא לא רצתה למות, היא היתה אישה חזקה שאהבה את החיים".
מרון נולדה בברלין בנובמבר 1923, והחלה את קריירת המשחק שלה כבר בגיל ארבע, בעידודה התקיף של אמה ולמורת רוחו של אביה. היא כיכבה בהצגות, בתסכיתי רדיו ובסרטי קולנוע והוכתרה בעיתונות התקופה כ"ילדת פלא". הופעתה המפורסמת ביותר מאותן שנים היא בסרט הקלאסי "M" של הבמאי הגרמני פריץ לאנג. ב-1933 עלתה עם משפחתה לישראל. זמן קצר אחר כך נפרדו הוריה, והיא נשארה להתגורר עם אמה - שהמשיכה לנווט את דרכה אל עולם הבמה.
המונולוג האחרון: קטע שהקליטה חנה מרון ימים ספורים לפני מותה לרגל קבלת תעודת עמית כבוד מהאוניבסיטה הפתוחה
בגיל 17, לאחר ששיחקה במספר תפקידים קטנים בתיאטרון האוהל, נרשמה ללימודי משחק ומאוחר יותר הצטרפה לסטודיו של תיאטרון הבימה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי. במסגרת זו הופיעה בלהקת הבריגדה לצדו של השחקן יוסי ידין, מי שהיה לימים בעלה הראשון.
חנה מרון בפתיחה של "M" - סרטו הקלאסי של פריץ לאנג ותפקידה הקולנועי הראשון
ב-1945 נענתה להזמנתו של הבמאי יוסף מילוא והצטרפה לגרעין המייסדים של תיאטרון הקאמרי. עד מהרה כבשה את הבמה ואת לב הקהל והיתה לאחת השחקניות הבולטות ביותר בדורה. היא שיחקה בתפקידים ראשיים בעשרות מחזות בתיאטרון הקאמרי, כמו גם בתיאטרון באר שבע ובתיאטרון הספרייה. מבין ההצגות שבהן כיכבה: "הוא הלך בשדות", "ביבר הזכוכית", "כטוב בעיניכם", "פיגמליון", "הלו דולי", "מרי סטיוארט", "מהומה רבה על לא דבר", "הדה גבלר", "מדיאה", "רוחות" ו"הרציף המערבי".
בפברואר 1970, במהלך התקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן, נפצעה מרון קשה כתוצאה מהתפוצצות רימון ורגלה נקטעה. האירוע זכה לסיקור נרחב בעיתונות התקופה, ומרון עצמה הגדירה אותו כעבור שנים כאירוע הקשה ביותר בחייה. למרות זאת, לאחר תקופת התאוששות והסתגלות, שבה ותפסה את מקומה על בימת התיאטרון. מאז גם החלה להיות פעילה בארגונים העוסקים בדיאלוג יהודי-ערבי, וב-1993 נמנתה על חברי המשלחת שהצטרפו לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בטקס חתימת הסכמי אוסלו.
"הגורל שם אותי בתוך מלחמות ופיגועים, טקסי שלום ואירועים היסטוריים", סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כשנה, "בגילי המופלג עברתי כל כך הרבה צורות וממשלים ואנשים. התיאטרון הוא חלק מחיי מגיל ארבע. אבל הילדים שילדתי וחיי המשפחה הטובים עם בעלי המנוח, יעקב רכטר, הם האירועים החשובים בחיי".
לצד הקריירה המפוארת שלה כשחקנית תיאטרון (שהפכה אותה לשיאנית גינס, כבעלת הקריירה הארוכה ביותר על הבמה), כיכבה מרון גם בסדרת הטלוויזיה הפופולרית של
הטלוויזיה החינוכית "קרובים קרובים" ובסרטי הקולנוע "דודה קלרה" (בבימויו של אברהם הפנר), "העיט" ו"כביש ללא מוצא" (שניהם בבימויו של יקי יושע), "זמן אמת" (בבימוי אורי ברבש) ו"יום יום" (בבימוי עמוס גיתאי). כמו כן, שלחה ידה בבימוי - בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר למשחק "בית צבי".
בתחילת שנות ה-2000 היתה ממקימי תיאטרון הרצליה, במסגרתו גם ביימה, ערכה והגישה את המופע "ואז הלכנו לכסית", העוסק ביצירתו של נתן אלתרמן. מרון זכתה על פועלה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לתיאטרון שהוענק לה ב-1973 ותארי דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית. בעלה מנישואיה השניים היה האדריכל המנוח יעקב רכטר. לשניים נולדו שלושה ילדים - האדריכל אמנון רכטר, החוקרת עפרה רכטר והשחקנית והמוזיקאית דפנה רכטר.
לפנייה לכתב/ת 
