המסך יורד על ההצגה הנצחית של חנה מרון
"חנה מרון מעולם לא עזבה את הבמה. היא לא שחררה אחיזה אחרי מתקפת המחבלים שבה איבדה את רגלה. גם לא כשההזמנות כמעט פסקו מלהגיע. היא היתה מיתוס במדינה שחסרה אייקונים לשאת אליהם עיניים ועם לכתה, החסר הקיים ממילא מעמיק עוד קצת". מרב יודילוביץ' נפרדת מהשחקנית חנה מרון, שבפעם הראשונה והאחרונה ירדה מהבמה וכיבתה את האור
היא חצתה את הבמה. בסך הכל חצתה את הבמה מהקלעים בצדה הימני ועד שנבלעה בצד שמנגד. היה בזה לא כלום ובכל זאת, הקהל שאג. היא אמרה מילה אחת והם עמדו על הרגליים במיוחד בשבילה. כך הבליחה לרגעים כזקנה מבולבלת שהלכה לאיבוד במחזה של חנוך לוין, זקנה שביומיום הרגיל, זה שמחוץ לבמה, ספק אם מבטם של העוברים ושבים ברחובות הממהרים היה נעצר עליה. חנה מרון עצרה את התנועה. תמיד.
היא היתה מיתוס במדינה שחסרה אייקונים לשאת אליהם עיניים ועם לכתה, החסר הקיים ממילא מעמיק עוד קצת. בשנים שבהן לא שיחקה, הרבתה להשתתף בערבי קריאה. זו היתה הדרך שלה לשמור דולקת את אש אהבתה למילים, לבמה, לקהל שהמשיך להגיע במיוחד בשבילה.
הקהל אהב אותה מראשית דרכה כוונדער קינד בברלין של שנות העשרים. היא הופיעה בתיאטרון, בתסכיתי רדיו ובקולנוע מגיל חמש. בשנת 1931 שיחקה בסרטו של פריץ לאנג "M" ("עיר מחפשת רוצח") בתפקיד הילדה. שנה לאחר מכן, בשל התחזקותה של המפלגה הנאצית, נמלטה המשפחה מגרמניה. אביה נסע לארץ ישראל. היא ואמה ברחו לפריז ואחרי שנה של רעב ודחק, הגיעו השתיים לחופי תל אביב.
באופן מפתיע מעולם לא למדה תיאטרון, למעט חודשים ספורים בסטודיו למשחק שפעל ליד תיאטרון הבימה. זו הבמה שלימדה אותה את הדרך והכישרון שזיכה אותה בהערצה מראשיתה. היא היתה פניו של הדור החדש בתיאטרון שנולד כתשובה הישראלית החצופה והבלתי מעונבת לתיאטרון הבימה.
חנה מרון הלכה לעולמה - כתבות נוספות ב-ynet:
- חברים נפרדים מחנה חמרון: "חיית במה, כישרון גדול מהחיים"
- הנאום מיום הולדתה ה-90 בקאמרי: "תשמעו, אוהבים אותי"
- "כוכבת, אבל אחת מהחבר'ה" / מרון של "קרובים קרובים"
"אורזי מזוודות" היתה ההצגה האחרונה בה השתתפה. קדמו לה שמונה שנים של געגוע צורב לבמה, שהיתה כמו איבר מגופה. והיא רצתה לחזור. בכל יום. בכל רגע. גם במפגשים אחרונים עם קולגות ביקשה: "מצאו לי תפקיד, קטן ככל שיהיה. אני מתגעגעת". אמש (ו') בשעות הערב, קצת אחרי שהשמש שקעה, חנה מרון ירדה מהבמה וכיבתה את האור.
חנה מרון ב"אורזי מזוודות" (באדיבות התיאטרון הקאמרי) (באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי)
מרון מעולם לא עזבה את הבמה. לא באמת. היא לא שחררה אחיזה אחרי מתקפת המחבלים על מטוס אל על במינכן שבו איבדה את רגלה. שנה לאחר מכן כבר נכנסה לנעליה של מדיאה. היא לא שחררה מאחז גם כשההזמנות הידלדלו ובסופו של דבר כמעט פסקו לחלוטין מלהגיע. זו היא שיצרה לעצמה מסגרת חדשה עם הקמת אנסמבל תיאטרון הרצליה בראשית שנות האלפיים. "אני מאוד אוהבת דברים חדשים ואם להודות על האמת, לא עומדים אצלי בתור. לשחקניות מבוגרות אין כל כך הרבה תפקידים. לא חושבים שאני רייטינג", אמרה לי אז בראיון לקראת הפקה שביימה בתיאטרון שהקימה ביחד עם גדליה בסר ולאורה ריבלין. גם לשם הקהל הגיע בעקבותיה.
חנה מרון על הבמה (באדיבות התיאטרון הקאמרי) (באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי)
סיפור חייה של מרון שזור בסיפורה של הציונות: אירופה. פלשתינה. ארץ ישראל. הבמה העברית ובפרט התיאטרון הקאמרי, שהיה לסמל לתרבות ארצישראלית חדשה ומתפתחת שהשאירה מאחור את היהודי הגלותי. מרון, מדור המייסדים של הקאמרי, השתתפה בהפקה המכוננת של "הוא הלך בשדות" על פי הרומן של משה שמיר. המחזה המקורי הישראלי הראשון הפך אבן יסוד במיתוס הישראלי הציוני ושותף בבניית דמות הצבר. הוא גם זה שהעניק לה תהילת עולם והפך אותה לנציגת דור ההמשך ולסמל.
חנה מרון ב"הדה גאבלר" של התיאטרון הקאמרי(צילום: ישראל הרמתי)
חנה מרון מעולם לא הסתירה את עמדותיה הפוליטיות. שחקנית עם תפיסת עולם מגובשת ואמירה אישית, שכמותה, לא יכולה היתה שלא להיות גם מחוץ לבמה דעתנית ובלתי מתפשרת. בטקס חתימת הסכם אוסלו נמנתה על המשלחת הישראלית ובהמשך חתמה על היוזמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. היא היתה בין החותמים על מכתב אריאל שעורר תגובות סוערות בכל העולם ובהמשך קראה לשחקנים שלא להופיע גם בקריית ארבע. "אני מעריכה שחקנים שלא מוכנים למכור את נשמתם בעבור הופעה", אמרה. גם אם עמדותיה אינן נחשבות קונצנזוס, מעמדה כשחקנית מופת ודמות מפתח בתרבות הישראלית, היה ונשאר איתן.
לאורך שמונה עשורים חנה מרון לבשה ופשטה דמויות אינספור, אבל תמיד נשארה נאמנה לעצמה. היא נעצה שיניים בכמה מהתפקידים הקלאסיים הגדולים שנכתבו על ידי ענקים - משייקספיר ועד שילר, מאיבסן ועד מילר. כל אחד מהם טבע בה חותם, כך אמרה. בכל אחד מהם הותירה היא את חותמה, יאמר כל מי שצפה בה.
חנה מרון בהצגה "קדחת אביב"
צילום: ישראל הרמתי
מומלצים
