בעל שליט וטוב לו
אני מסרבת להתרגש מפסיקות "נאורות" של בתי הדין הרבניים, כל עוד הנשים נתונות לחסדיהם. אנחנו קורבנות אבודים בחסות דיני ההלכה
שתי פסיקות מהפכניות יצאו לאחרונה מפתח בתי הדין הרבניים בחיפה ובצפת - האחת חייבה בעל שעיכב את אשתו ללא סיבה במשך שלוש שנים, לגרש אותה והאחרת שחררה מעגינותה אישה שבעלה "צמח" כבר שבע שנים.
עוד בערוץ הדעות של ynet
לדבר על HIV דווקא בשבוע הגאווה / אדיר ינקו
די למונופול הדתי על חיי הזוגיות / גליה וולוך
לכאורה מדובר בחדשות משמחות המקדמות את האפשרויות הניצבות בפני נשות ישראל המבקשות להשתחרר מכבלי נישואין קשים ולצאת לחיים חופשיים, אבל רק לכאורה, שכן החריג מעיד על הכלל הקבוע בהלכה היהודית והוא שאדם יכול לאחוז באשתו שנים רבות ולסרב לשחרר, רק משום שלא מתחשק לו לעשות כן. הכוח, בכל אופן, אינו בידי הנשים כלל ועיקר, אלא בידי בעליהן מנישואין או בידי "בעלים אחרים", דייני בית הדין. בכוחם של אלה או אלה להתיר או לקבוע את האופן שבו יתנהלו חייה של אישה - כאדם חופשי או כשבויה. במאבקה אל החופש, נותרת האישה בבעלות של אחרים על חייה ולכן היותר מחליפה בעל אחד בבעלים אחרים, אשר גם לטוב לבם היא נתונה.
השנים שחלפו לא שינו את העובדה שגם במאה ה-21 נותרות הנשים כרכוש בידי כוחות גבריים האוחזים באגרופם הקפוץ את נשותיהן ויכולים להפכן לקורבנות אבודים בחסות דיני ההלכה. העובדה שמדינה נאורה ודמוקרטית מאפשרת קיומו של דין אכזרי ואנכרוניסטי כזה אינה מתקבלת על הדעת.
סיטואציה שבה גבר מתעמר במשך שנים באשתו, לא משחרר אותה מכבלי הנישואין ללא כל נימוק והמושיע היחיד שיכול לבוא לעזרתה הוא כוח חילוץ מאצ'ואיסטי בבית הדין הרבני היא בלתי סבירה בעליל. ההתרגשות שלנו כאשר אותו מושיע גואל מוכן לשחרר את האישה מכבליה משכיחה מאיתנו עד כמה מדובר באבסורד מתמשך. היא משכיחה מאיתנו עד כמה לא הגיוני שמערכת הדין שלנו מאפשרת לבעל לשלוט ללא מצרים באישה, לשלול ממנה את הבחירה, את החופש, את היכולת לאהוב ולפגוע פגיעה אנושה ברגשותיו של האחר, בכבודו ובחירותו.
אין כל סיבה שסיטואציה שכזאת תתאפשר מלכתחילה. אין כל סיבה שגבר שהפך ל"צמח" ימשיך לכבול את אשתו החיה והתוססת ולאסור עליה לחיות עם אחר, חרף הידיעה המוכחת שלעולם לא ישוב להכרתו. אמנם שקדו התורה וחז"ל על תקנות בנות ישראל על מנת שלא תישארנה עגונות והקלו עליהן, אך אנו לא מחפשות הקלה ואיננו מחפשות טובה. אנו מחפשות את היכולת לנהל בעצמנו את חיינו. אחרי הכול, איזו תועלת יש בכך שבנעליו של האדם שעושה הכול במטרה לשלול את חירותה של אשתו נכנסת חבורה אחרת (דייני בתי הדין הרבניים) שבאים להקל על גזירה של חבורה נוספת (חז"ל ופוסקי ההלכה) - ואילו הנשים נותרות הנשים מחוץ לכל חבורה?
ומי קבע כי אותם דיינים הנחשבים נאורים הם שיתירו לנו לחיות? מי נתן בידיהם את הזכות הגדולה הזו על חירותנו הנשים כבני אדם? מי נתן בידיהם את הכוח להתל בנו? שהרי, בסופו של דבר, ההכרעה המפייסת שלהם אינה אלא הטלת חול בעינינו שנועד להשכיח מאיתנו את המהות עצמה. איננו זקוקות לקומנדו החילוץ הזה, משום שאיננו חפצות עוד להתבוסס בבוץ הזה. אנו מעוניינות בחיי שוויון אמיתיים. אני, לכל הפחות, מסרבת להתרגש מפסיקות הלכה נאורות שכאלה כל עוד נפשי כלואה בידי החבורה הזאת המכתיבה את זכותי על חיי.
עו"ד אירית רוזנבלום היא מומחית בדיני משפחה וזכיינית תעודות הזוגיות - הפיתרון האזרחי לנישואין
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il