"להציל את אקו": געגועים לאי.טי ולכוכב אחר
סרט הילדים "להציל את אקו" מתבסס על המתכונת הקלאסית של "אי.טי חבר מכוכב אחר" ובו מפגש בין ילדים עם חיים לא מושלמים ליצור פלאי שרוצה הביתה. אבל למרות הניסיון להציג הוויה טכנולוגית עכשווית ולבטא אפליה מתקנת - הסרט נותר חסר רגש
"להציל את אקו" ("Earth to Echo") הוא סרט ילדים שמתבסס על המתכונת הקלאסית של "אי.טי חבר מכוכב אחר" (1982) של סטיבן ספילברג. המפגש בין ילדים עם חיים לא מושלמים, ויצור פלאי שמגיע מכוכב אחר ונוכחותו, מאפשר לגיבורים ולצופים הצעירים לחוות הרפתקאות מרגשות. זו נשמעת כמו נוסחה מאוד פשוטה, אבל לשחזר את עוצמות הקלאסיקה של ספילברג זו משימה לא פשוטה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבימאים ראין קוואנה ואנדרו פאניי אינם היוצרים הראשונים שאהבתם אל סרטו של ספילברג ניכרת. "סופר 8" (2011) של ג'יי. ג'יי אברהמס הוא דוגמא מובהקת לסרט שהושפע באופן ניכר, אך גם הצליח לעדכן מאפיינים ספילברגים סגנוניים ותמטים באופן מספק.
"להציל את אקו" הוא סרט המנסה לעשות דבר דומה אך במידה פחותה של הצלחה. בנוסף ל"אי.טי" יש ב"אקו" גם אלמנט הדומה לזה שהיה בקלאסיקה אחרת של פנטזיית נעורים של שנות ה-80: "תגליות בחלל" (1985) של ג'ו דאנטה, שעסק בשלושה נערים צעירים שבונים חללית.
שלושת גיבוריו של הסרט הם בנים באזור גיל 13, חברים טובים בפרבר של ניו מקסיקו שעומק להיהרס לשם הקמת אוטוסטראדה. בקרוב הם ייפרדו, ויש בלבם כעס על האילוצים הלא ברורים שמובילים לכך. מונץ' (ריס הארטוויג) הוא הנער החכם, קצת מוזר, אלכס (תיאו האלם) הוא ה"קול" שעובר בין משפחות אומנה, ו-טאק" (בריאן ברדלי המכונה "אסטרו") הוא השחור בעל החיבה המופרזת למצלמות ותיעוד עצמי. במהלך העלילה תצטרף אליהם גם אמה היפה (אלה וולשטד).
בהשוואה ל"אי.טי" ול"תגליות בחלל" יש כאן ניסיון מובהק לקצת יותר גיוון מיני וגזעי. אותות מוזרים משבשים את המכשירים הסלולאריים. מונץ' מפענח את הסימנים המוזרים כמפה המובילה אותם בחשכת הלילה - הלילה האחרון שלהם יחד לפני הפינוי - למדבר. הם נתקלים בשאריות של חפץ מוזר, שמתגלה בהמשך כיצור מתכתי קטן ומבריק, המזכיר בצורתו ינשוף (כמו הינשוף המתכתי בובו מ"התנגשות הטיטאנים" אם היה מעוצב מחדש על ידי ג'ונתן אייב מאפל).
אקו רוצה לחזור הביתה. הוא גם די מפורק. רוב המהלך העלילתי של הסרט הוא בתנועה, המונוטונית למדי, של הילדים בין אתרים שונים שאליהם מכוון אותם הייצור. בעודם רכובים על אופני ה- B.M.X שלהם (איך לא), הם מגיעים לאתרים שונים, למקומות שילדים לא אמורים להיות בהם באמצע הלילה (פאב, מסיבת בני נוער פרועה, ועוד). בכל אחד מהמקומות ישנם חלקים חסרים המאפשרים לאקו לבנות בהדרגה את המכשיר לו הוא נזקק כדי להגשים את משימתו.
הבעיה העיקרית עם "אקו" הוא ניסיונו לעדכן את הסרט לעולמם של הילדים באמצעות הצגה מוגזמת של האופן שבו הם משתמשים בטכנולוגיה. לא מדובר רק על השימוש המתמיד בטלפונים סלולרים ובמחשבים (שהוא הגיוני לכשעצמו), או לבקיאות יוצאת הדופן שהילדים מגלים בתפעול הטכנולוגיה ברמה של מהנדסי תוכנה, אלא בדפוס הסגנוני של הסרט.
כמו "פרויקט המכשפות מבלייר" (1999) בז'אנר האימה, או "כרוניקה בזמן אמת" (2012) של ג'וש טראנק בז'אנר גיבורי העל, גם כאן זהו סרט של מה שמכונה "Found footage". כלומר, הוא נסמך על תיעוד עצמי של הילדים, שאמור להיות המקור לכל הדימויים המוצגים בסרט.
מעבר לחוסר הסבירות של התיעוד האובססיבי של ילדים את עצמם
בשלל מצלמות (כולל מצלמה המוסתרת בתוך משקפיים), והדרכים המאולצות והמייגעות שבהן יש לנמק את עצם האפשרות לצלם במצבים של התרחשויות קיצוניות, הבעיה העיקרית הנובעת מכך היא של עיצוב הדמויות ואי היכולת של הסרט ליצור עניין בסיטואציה.
אנו צופים, לכאורה, בסרט שצולם ונערך על ידי ילדים. אבל לא באמת. הקול המנחה הוא קולו של טאק, והסיטואציות המוצגות מצולמות באותה צורה מקוטעת (אך בפועל ערוכה) שמאפיינת את סרטי ה-FF. אין כאן את המבט מבחוץ על הסיטואציה, אותו מבט שמאפשר לעצב סצנות, ולבנות באופן מוקפד את הדינאמיקה בין הדמויות. לכן הפסיכולוגיה של הדמויות מעוצבת באופן מרושל, כמו גם הדינאמיקה ביניהן.
הייצור עצמו הוא לא יותר מצעצוע משוכלל. אין לו אופי מעניין מעבר להיותו סוג של צעצוע משוכלל שעושה דברים שהילדים חוזרים ומתייחסים אליהם בשלל שמות תואר נלהבים. אין גילוי הדרגתי ומרגש המשתווה לסצנת המעוף על אופניים על רקע הירח מ"אי.טי", אלא רגעים חוזרים ונשנים של חלקים מתכתיים מתעופפים באוויר, מתחברים בפעולת הרכבה של מכשיר משוכלל יותר. כמו באופן הצילום והעריכה של "הסרט שצילמו הילדים", כך בייצוג של החייזר ויכולותיו, יש אלמנט מכאני מדי, ולכן גם שטחי מבחינת העניין והרגש.
