"אמן הבריחה": מטפסת לפסגת הפחד

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"קליפורניקיישן": פאתטית כמו הגיבור שלה

"חלומות מפלסטיק": בקרוב במעושרות  

"רמזור" - הסוף: היו שלום ותודה על הפאנצ'ים 

הסדרה פוגשת אותו רגע לפני קידום משמעותי, בנקודת ציון בקריירה הפורחת שלו - עם קולגות שמעריצים או מתחרים בו, ועם אישה אוהבת וילד. במהלך שלושת הפרקים שביים בריאן וולש (במאי הפרק הטוב ביותר ב"מראה שחורה": "the entire history of you"), הוא מסתבך עם הלקוח הלא נכון - ומה שנראה בהתחלה כדרמת בית משפט שגרתית שמעלה שאלות של מוסר ומצפון במבטא סקוטי, מקבל טוויסט קצת אחר - ומטריד הרבה יותר.

"אמן הבריחה". לא רק דרמת משפט

בלי לגלות יותר מדי, אפשר לומר שמרגע שוויל מתחיל לייצג את פויל, החיים שלו נקשרים באלו של הנאשם, ונפתחת סאגה של מתח, חרדה ואפילו מעט אימה - כל מה שאמור להיות ביתי ובטוח, הופך לזר ומאיים. הדבר ניכר גם בעיצוב הבתים של וויל ושל מגי גרדנר (סופי אוקונדו, שהיתה מועמדת לאוסקר על "hotel Rwanda"), עורכת דין שמתחרה בו ומסתבכת בעצמה עם הנאשם. שניהם גרים בבתי זכוכית, פשוטו כמשמעו. בדירות שלהם קירות שלמים הם חלונות, שמותירים אותם חשופים לכל אבן שיתחשק לפויל לזרוק.

דיוויד טננט. מגלם דמות מורכבת

את הרעיון העלילתי של נאשם שמערער עורך דין, ראינו בעבר, לפחות בשתי דוגמאות שנחקקות היטב בזיכרון מעולם הקולנוע: "פחד ראשוני" עם אדוארד נורטון וריצ'רד גיר, ו"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה עם רוברט דה נירו וניק נולטה. שני הסרטים הללו מוערכים בצדק, ו"אמן הבריחה" מכוונת למקום דומה, וכמעט מצליחה.

הסדרה לוקחת את הדיון על חזקת החפות ועל כך שכל אדם, אשם או לא, ראוי להגנה, למחוזות אכזריים ומצמררים פי כמה. הפרק הראשון הוא מופת של פיתולי עלילה ובנייה של מתח שמחלחל לאט לאט עד לסופו, וגורם לדחף עז לצפות מייד בשני הפרקים הנוספים.

הדיון על חזקת החפות מפשע מגיע למחוזות מצמררים