6 שנים לחוק הספאם: המייל שלנו עדיין חשוף

בקרוב ימלאו שש שנים לכניסתו לתוקף של תיקון 40 לחוק התקשורת, המוכר יותר בכינויו "חוק דואר הזבל" או "חוק הספאם ".

החוק אימץ צעדים מרחקי לכת נגד מפרסמי דואר זבל, ובהם פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של עד 1,000 שקל בגין כל הודעה אסורה, אפשרות להגשת תביעות ייצוגיות נגד מפרסמי ספאם, אחריות פלילית של מנהלי תאגידים ואף אפשרות לחייבם בקנס משמעותי. עם חקיקת התיקון נשמעה ביקרות חריפה על כך שהצעדים הללו הינם קיצוניים וחסרי כל פרופורציה ביחס להיקפי התופעה ולצורך במיגורה.

ספאם - כתבות נוספות בנושא:

• בית המשפט: 'sms הזמנה למסיבה זה ספאם'
• גם שיחת טלפון יכולה להיחשב "ספאם"
• ענבל אור שלחה סמסים שיווקיים בניגוד לחוק
  

אז איך זה שגם במלאות שש לחוק, נותרנו אפופים בדואר זבל? ושאלה קשה יותר: איך יתכן כי אנו מקבלים דואר זבל המפרסם את החברות הגדולות ביותר במשק, ובהן יבואני רכב, חברות בנייה, מוצרי צריכה ועוד? האם חברות אלו אינן מכירות את החוק, האם מנהליהן אינם חוששים מהאחריות האישית?

(צילום: shutterstock)

ובכן, בישראל התפתח תחום עיסוק חדש, שוק של ממש, בו עוסקים שונים צוברים לעצמם מאגרים בלתי נדלים של כתובות דואר אלקטרוני של צרכנים שונים. כתובות אלו הן חומר הגלם של אותם "זבלנים" מקצועיים, שנקרא להם מעתה "חברות דיוור" הממירות את סבלם של הצרכנים למכרה זהב במספר שלבים פשוטים.

סבל הופך לכסף בשלושה שלבים פשוטים 

בשלב ראשון אוספות חברות דיוור אלו כתובות של גולשים, תוך ניסיון להשיג הסכמה כזו או אחרת לשליחת דואר עתידי לאותם נמענים. במקרים רבים מדובר בהטעיה שכן הצרכן שנתן את הסכמתו לא היה מודע כי הוא מצטרף בזאת למאגר כתובות רב תחומי שאין ממנו מוצא. בחלק מהמקרים אין בידי חברות הדיוור כל הסכמה שהיא למשלוח דברי דואר, ובכל זאת הן אינן חוששות, ומיד יוסבר מדוע.

בשלב השני, חברות הדיוור יוצרות קשר עם משרדי פרסום המייצגים חברות שונות המעוניינות בפרסום "בלי ללכלך את הידיים". בעלי המוצרים וחברות הדיוור משתמשים בכמה וכמה מתווכים וקבלני משנה על מנת להרחיק מהם את האחריות לדואר הזבל.

למעשה, יבואן הרכב שאת הפרסומת שלו קיבלנו בדואר האלקטרוני, כלל אינו מכיר את חברת הדיוור ששלחה אלינו את הפרסומת, ויש להניח כי הוא גם לא מעוניין להכיר אותה. ההשוואה אולי קצת צורמת, אך מבנה זה מזכיר ארגוני פשע מאורגן בעלי היררכיה מובנית, בה העבריין הקטן שבקצה, מכיר רק את מי שמפעיל אותו, אך כלל לא קשור לראש הארגון שתמיד נשאר מרוחק, מעונב ונקי. יש להניח כי חברות הדיוור חותמות על הסכמי שיפוי להנחת דעתם של כלל המתווכים שבדרך, וכך דואר הזבל זורם ללא טביעת אצבעות של הנהנים מהפרסום.

הצעד השלישי של חברות הדיוור הוא התעלמות מבקשות להסרה מהמאגר, בחירת שמות פיקטיביים ואטרקטיביים המופיעים בכותרת הודעת הדואר (שמות פרטיים מעניינים, שמות מפתים, או כותרות שובות לב). ההודעה כוללת "הבהרה משפטית" חסרת שחר אך בעלת ניחוח משפטי מוסמך, לפיה מדובר במשלוח בהתאם לחוק, והכל תוך התעלמות מהוראות מפורשות המחייבות למשל לציין את פרטי המפרסם, את המילה "פרסומת" ועוד.

את בקשות ההסרה מהמאגר מפרשות אותן חברות כבקשה ספציפית לא לקבל דואר מאותו מפרסם ספיציפי בלבד - הלקוח שלהם, אך את פרסומות של לקוחותיה האחרים של חברת הדיוור נמשיך לקבל. יתכן שהחברות שמוצריהן מפורסמים אינן מודעות להוראה מפורשת בחוק לפיה מי שאחראי לפרסום הוא לא רק מי ששולח אותו בפועל, אלא מי שנהנה ממנו.

אין מוטיבציה לנהל הליך משפטי 

לכך מתווספת תת אכיפה, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי ופיצוי ללא הוכחת נזק בסכום נמוך שאין בו כדי ליצור מוטיבציה לנהל הליך משפטי.

על פי החוק, מותר לשלוח דואר אלקטרוני למי שהסכים לקבלו באופן מפורש. נטל ההוכחה הינו על המפרסם אשר צריך להראות כיצד התקבלה ההסכמה, ובכל זאת, במקרים רבים בתי המשפט שוגים באופן יסודי ושואלים דווקא את הנמען מדוע הוא לא הסיר את עצמו מרשימת התפוצה, במקום לשאול את המדוור מדוע הוסיף את הצרכן לרשימה.

הסכמה לקבלת דואר זבל איננה כרוכה בווידוא כתובת המקבל, כך שכל אחד יכול להעניק ל"חבריו" במתנה הודעות מייל רבות, באמצעות הכנסת כתובתם למאגר זה או אחר, ואם אף חבר לא עשה זאת עבורנו, יתכן כי חברת הדיוור או מי מטעמה יעשו זאת בעצמם. מנגד, בשעת גריעה מהמאגר, לא נשלחת אל הנמען הודעת מייל המאשרת כי בקשתו התקבלה, ובעתיד כשהוא יתבקש להוכיח כי ביקש להסיר את שמו מרשימת התפוצה, לא תהיה בידיו כל ראיה, אלא אם הוא הצטייד מראש בצילום מסך לתיעוד הבקשה.

חברות הדיוור אף אינן מצטיינות בנימוסים. פניה אליהן בתלונה באופן ישיר, או פניה למפרסם, אשר מעביר אליהן את התלונה דרך המתווכים למיניהם, גוררת בדרך כלל תגובות נזעמות ומתנשאות שתכליתן להפחיד את הצרכן תוך הצגת אינספור דוגמאות לתביעות שנדחו - העיקר שלא יתבע. חברות אלו אף מגוננות על לקוחות הקצה - המפרסמים - ומבקשות כי אם בכל זאת נתבע, אז שנתבע אותן ולא את המפרסמים העומדים בראש הפירמידה.

על מנת להביא לפתרון מוצלח יותר של בעיית הספאם יש להגדיל את הפיצוי הקבוע בחוק, להוציא את האכיפה הפלילית מן הכח אל הפועל, לנקוט הליכים נגד בעלי התפקידים הרלוונטיים בתאגידים השונים ולהרים את המסך החוצץ בין המפרסם ובין המדוור. בנוסף, יש לקבוע כללים על מנת לוודא כי מי שמוסר את כתובתו, הוא באמת בעל הכתובת ולחייב משלוח של אישור קבלת הבקשה להסרה מרשימת התפוצה - בהודעת דואר אלקטרוני שתהווה אסמכתה לקליטת בקשת ההסרה. דווקא את הודעת המייל הזו, אנו באמת רוצים.