"גאליס: המסע לאסטרה": מתבגרים באופן TV
סדרות טלוויזיה המעובדות לסרט קולנוע הן טרנד הוליוודי מוכר, ו"גאליס: המסע לאסטרה" הוא הראשון למממש אותו בישראל. איכויות ההפקה לא מרשימות, גם לא התסריט וקלישאותיו. אבל זה מספיק כדי למשוך את המעריצים הצעירים לאולמות. מכם ההורים נדרש רק לפתוח את הכיס
קשה לכתוב ביקורת על "גאליס - המסע לאסטרה". ראשית, משום שהסרט מיועד אך ורק לקהל מעריציה האדוקים של סדרת הטלוויזיה, שמרבית המבקרים מבוגרים מהם בכמה עשורים ואינם נמנים על צופיה. שנית, משום שמדובר במרצ'נדייז - כלומר מוצר קידום מכירות ולא חלילה יצירה בעלת ערך אמנותי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ובכל זאת, קשה להתעלם ממה שהסרט מייצג. כלומר, מידת הפופולריות לה זוכים הסדרה (המשודרת בערוץ הילדים זו העונה הרביעית) וכוכביה, והעובדה שהיא גם מגלגלת בהצלחה שלל מוצרי צריכה (מחברות, ספרים, אביזרים וכו') נלווים. "גאליס", כמדווח באתרי הברנז'ה, אף נמכרה לשידור באיטליה ודובבה לאנגלית ולהינדית. זוהי, אגב כך, הפעם הראשונה בה נהפכת סדרת טלוויזיה ישראלית לסרט קולנוע.
ארבע עונותיה של "גאליס", שגיבוריה הם חניכים במחנה קיץ בשם זה, מבקשות לעצב מיתולוגיה מקומית לבני הנעורים. אובייקטים מיסטיים, ערים אבודות, מסעות מסוכנים ורשעים בעלי כוחות על מהווים, על כן, חלק ממנה. אלמנטים אלה כלולים גם ב"מסע לאסטרה" שעתיד להירשם בספרי ההיסטוריה של הקולנוע המקומי כאחד הסרטים הפוסט-אפוקליפטיים הבודדים מתוצרת ישראל (הוא מחזיק בתואר יחד עם העיבוד לרומן הדיסטופי של עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד").
ואכן, עלילת "גאליס", בבימויו של עודד רז (שגם ביים את פרקי הסדרה), מתרחשת בעולם עתידני, מעין יקום מקביל, הנשלט בידי עריץ אכזרי בשם אגיר. יונתן "המיועד" (תובל שפיר), מנהיגה המהולל של חבורת הנערים, נקלע אל העולם הזה בדרך קסומה, ושם הוא פוגש את חבריו הוותיקים המשוכנעים שהוא הרמס, לוחם גיבור שנעלם באורח מסתורי ושב עכשיו לעמוד בראש המורדים המסתתרים בעיר התת קרקעית ספטימה.
אלה כוללים גם את דני (אליאנה תדהר), אהובתו המיתולוגית, שהתגלגלה בעולם אלטרנטיבי זה בדמותה של טיקה הנועזת, ליעם (דניאל מורשת) שעתה הוא טורסו הנאבק ביונתן/הרמס על לבה, יולי (שירן סנדלר) המפציעה פה כממציאה מפוזרת בשם זויה, והוגו (נווה צור) שהפך למתבודד המיוסר הודור, ונשבע לנקום בגנרל הרשע טארלאן (הנרי דוד) שרצח את אהובתו.
בצד החיוב אפשר להצביע על אתרי הצילום המוצלחים ("גאליס" צולם באזור ים המלח ועל גבול ירדן), שאכן מספקים לגרסת בני העשרה זו של "מקס הזועם" רקע הולם ביותר. ניכר שגם השחקנים הצעירים משכילים למצוא את דרכם אל לב קהל היעד, והסרט סביר להניח יהפוך ללהיט מקומי.
בצד השלילה נמצא כמעט כל השאר: קלישאות רומנטיות, אפקטים רשלניים, רעים במסכות אב"כ ממלחמת המפרץ הראשונה, ועלילה נטולת הפתעות. בהיעדר תקציב הולם להפקות מסוג אלה, נדמית המפקדה בה שוכנים "הרעים", למשל, נטושה כמעט לגמרי, וצבא המחסלים מטעמם כולל קומץ השב וחוזר בסצינות השונות. במילים אחרות, קשה לומר שהחזון הפוסט-אפוקליפטי של "גאליס" מתעלה מעבר למה שמקובל בפרק טלוויזיוני זול.
הנושאים ש"המסע לאסטרה" מטפל בהם אמורים לייצג את עולמם של מתבגרים - קנאה, חברות, מקובלות חברתית ואפילו נכונות להקרבה. בחלקו החותם, הסרט אפילו עוסק בדרכו הסימבולית בצדה האפל של התשוקה לתהילה (הצופה המבוגר יזהה מחווה לסצינת חדר המראות מתוך "הליידי משנחאי" של אורסון וולס). אבל הדיון בסוגיות הללו חסר כל השראה ובעיקר הומור, והדיאלוגים נשמעים כאילו שורבטו בחופזה על דפי יומן הגימנזיסט.
מאידך, מבקרי הקולנוע המקצועיים אינם, אחרי הכל, קהל היעד של הסרט. רשות הדיבור נמסרת אפוא לנעמה, נערה חדת אבחנה בת 11 וחצי. היא מצאה את המעבר לעולם הפוסט-אפוקליפטי הגיוני ומנומק (ב"גאליס", היא מזכירה, כבר היתה עיר אבודה), סברה שהסרט מותח וכיפי, אהבה במיוחד את דמותה המשעשעת של זויה, וציינה לשבח את הסצינה שבה נדרשים הגיבורים לדלג מעל נקיק. היא היתה מכבדת את הסרט בארבעה כוכבים.
