קללת העונה השנייה ניחתה על אורפאן בלאק
היא התחילה מצוין, אבל בעונה השנייה של "אורפאן בלק" הפכו עלילות הגיבורה למשחק מחשב - שבו יורים ברעים כדי להתקדם משלב לשלב ומדברים שטויות. אריאנה מלמד חיכתה לשווא לנס. זהירות: ספוילרים
הכל היה מוכן אתמול (ב') ללילה לבן של אסקפיזם מושלם: הטף הושכב תחת מחאה שעכשיו חופש, הטלפון כובה, הדלת ננעלה למקרה שסוכני דיאדה הם אנשים אמיתיים ויבחרו להתנכל לצופים בגבעתיים דווקא - וזהו: תחת ירח ענק שכמו נלקח מסרטי מדע בדיוני, ישבתי לצפות ברצף בעשרת פרקי העונה השנייה של "אורפאן בלאק", סדרה שהיתה בעיניי משובחת ביותר כשרק הפציעה לראשונה ב-VOD של HOT.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"תקופת מבחן": צפיית חובה, לא פחות
"הסקס של מאסטרס": מתח מיני לנצח
ואז, כמו בסיוטים, הגיעה הקללה. היא רבת עוצמה ומהדהדת בפרקיהן של סדרות טלוויזיה רבות מדי, מ"חטופים" ועד "שובר שורות", מ"רמזור" ועד – תתפלאו – אחד העם 1. זוהי קללת העונה השנייה, קללת החרדה של היוצרים שלא מאמינים באמת שאוהבים אותם, של המפיקים שלא מבינים שנחזור כי אהבנו וכי אי שם בנפשו של הצופה מצויה היכולת להיות נאמן לאהבותיו, של אנשי התוכן שלוחשים על אוזניהם של העושים במלאכה - גבוה יותר, חזק יותר, מהר יותר.
וכך, עלילותיה של שרה מאנינג - שגילתה לילה אפל אחד כי בת דמותה, קופי מושלם שלה, התאבדה בקפיצה אל פסי רכבת דוהרת, הפכו פתאום למין משחק מחשב לא לגמרי מקורי בו יורים ברעים כדי להתקדם משלב לשלב וכל הזמן מדברים שטויות. אוי.
את הקללה אפשר להבין, אבל לא מוכרחים להיכנע לה. קחו סדרות מופת כמו "האוס" או "סופרנוס" או - תתפלאו - "החיים זה לא הכל". מופת טלוויזיוני אינו רק איכות, אלא היכולת לשרוד על פני יותר משלוש עונות. במקרים האלה ובעשרות אחרים הבינו היוצרים כי קהלם רוצה עוד מאותו דבר, בדיוק באותה תבנית, בדיוק באותו קצב אקספוזיציה ובצמידות מוחלטת להיגיון העלילתי שהיה קודם, כשהתמכרנו. אבל יוצרי "אורפאן בלאק", שזכו לשבחים לא מעטים בקנדה, מולדת הסדרה, לא הבינו.
ספוילר, ומי שלא ראה כלל מוזמן לדלג על הפסקה הנוכחית: בסוף העונה הראשונה שרה, שיודעת כי היא אחת מקבוצה של נשים משובטות, תאומות גנטיות לכל דבר, גילתה כי בתה היחידה והאהובה קירה נחטפה, ככל הנראה בידי אותם סוכנים של התאגיד המרושע האחראי לרעיון המפלצתי ליצור עוד ועוד נשים זהות.
החיפזון מהשטן
ברור לנו כי הדמות המופלאה הזאת, במשחקה המופתי של טטיאנה מסלני, תהפוך עולמות ותפצפץ רשעים ותברח מאויבים ותגלה רשע בלתי יאומן במסעה להציל את הילדונת. אבל כשזו נחטפת עוד שלוש פעמים לפחות במהלך העונה השנייה, וכשפתאום משום מקום מופיע המושיע בדמות אביה וההרוגים מתרבים באורח בלתי משכנע – אפילו ירח ענק לא יכול להאיר את הלילה שבו הפרקים מתנהלים כסדרם על המסך. ואני מחכה לנס והוא לא מגיע.
אז כן, זה מהיר יותר – אבל שלא לצורך, שכן התבנית מייגעת. כל חיסול של רשע מוביל לגילויו של רשע נוסף בדרך אל
הילדה ואל הפתרון המובטח של התעלומה. את החידוש המרעיש בגילום כל הדמויות על ידי שחקנית אחת, כלל לא מנצלים כאן להעמקת הדמויות או להרחבת סיפורי החיים שלהן, והן הופכות קצת מנייריסטיות, אם כי עדיין משוחקות נפלא. והעיקר: הרובד הרעיוני של הסדרה, שהיה בו קסם בלתי מבוטל בעונה הראשונה, נשחק לגמרי מרוב אינטריגות וקונספירציות שמותחות אפילו את סבלנותו של הצופה המכור והאדוק ביותר.
וזה עצוב, כי יהיו בעתיד לא מעט סדרות כאלה, המתבססות על פחדינו העמוקים ביותר מאובדן זהות, משליטה של תאגידי ענק בגורלותינו, מבחישה בחומר האנושי הבסיסי והפיכתו למוצר צריכה. כמה וכמה מן החרדות הכי עדכניות של בני המערב מככבות כאן, יחד עם התהייה המתמדת על מהות המשפחה, נס הבריאה ועד כמה מותר למדענים או לאנשי דת להתערב בשני אלה. והכוונות, כך ראינו בעונה הקודמת, היו מצוינות. לאן הובילו? לא בדיוק לגיהנום, שכן ברור מסופו של הפרק האחרון כי תהיה עוד עונה. מיוגעת ומאוכזבת, החלטתי לא לצפות בה, אבל כשתגיע, ברור לי שלא אעמוד בפיתוי.
