צוק איתן - כיבוי שריפות

מבצע צוק איתן התאפיין בשיגורי רקטות, הריסת מנהרות, ניסיונות הסתננות ותקשורת בינלאומית עוינת. דפוס מוכר בישראל ועם זאת שונה. דווקא מרכזיותו של השיח סביב הצורך לחסל את איום המנהרות ולא למשל הצורך של ישראל לחסל את איום הטילים המשוגר מתוך ריכוזי האוכלוסייה בעזה, מרמז על פתולוגיה ישראלית קצרת טווח המחייבת מחשבה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

למנוע מחמאס את עונג ההסכם / שאול רוזנפלד

החברה הישראלית מוכנה לקבל חוסר יכולת של הממשל לטפל בבעיות קריטיות. ההסלמה של חמאס הייתה כתובה על הקיר, כמו גם הרצון שלו להתחמש, לחפור מנהרות ולהיערך ללחימת גרילה מול ישראל. היחסים של חמאס עם פתח והמאבק על הבכורה ביניהם היה מוכר. ההכרה הבינלאומית של הרשות הפלסטינית על ידי האו"ם ועוצמתה הפוחתת של ארצות הברית כשחקן השלישי שיוריד את הצדדים מהעץ הייתה ידועה. ובכל זאת, החברה הישראלית מתקשה לדון בסיבות לתוצאות שהיא מביאה על עצמה. האם החלטות ממשלת נתניהו בבנייה בשטחים, בהתמקדות רק באיראן היו מוטעות? האם הממשל מובנה בצורה שניתן להציג אלטרנטיבות?

דווקא בתחום המדיני-ביטחוני נדמה כי אין הבדל בין מפלגות הנתפשות ימניות לבין מפלגות הנתפשות כשמאל. בעשורים האחרונים ישראל מאמצת תפישה אחת: מנהלים מדיניות בסגנון של "כיבוי שריפות": האסטרטגיה תגובתית - כשהבעיה מתעוררת, מאלתרים פתרון. הפוליטיקאי שהצליח לחדור לכנסת מנסה ליצור תנאים שיבטיחו את הישרדותו הפוליטית. וכך, מקואליציה שמורכבת משברי מפלגות שמחפשות את המרכז הציבורי הלא-מוגדר, מחברי ממשלה שמשחרים כבר עכשיו לפתח כס ראש הממשלה, התוצאה הברורה היא: חוסר קבלת החלטות, שמרנות ומניפולציות באינפורמציה על דעת קהל.

החברה הישראלית מתאפיינת בריצה למרחקים קצרים. אימוץ המשנה המוכרת של הסדר קצר טווח לאחר כל מערכה צבאית עומד באופן פרדוכסלי מול ההסדר ארוך הטווח שטווה בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת ראש הממשלה ויו"ר הליכוד מנחם בגין ז"ל. האירוני הוא שלאחר "האביב הערבי" המצרי, דווקא מצרים היא זו שישראל נשענת עליה ומצפה שתוציא את הערמונים מהאש עבורה. מבצע צוק איתן מלמד על עולם משתנה שבו אין שחקן אחד בכל זירה אלא כמה שחקנים במזרח התיכון ובעולם כולו, שלא ברורה מידת העוצמה שלהם ויחסם לישראל. יש להיערך לכך.

בישראל של 2014 אין מקום לחיפוש אשמים, אין מקום לוועדות חקירה. בישראל יש מקום לחשיבה רצינית על אודות המקום של המדינה בעולם משתנה, וצוק איתן הוא רק סימפטום למחלה ממארת שמקננת כאן מזמן.

מנחם בגין כבר אמר "למדנו מן ההיסטוריה כי המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע. עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם ולפעמים השתמשו במונח האווילי 'אויב נצחי'. אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום". האם נתניהו מסוגל לשנות את דפוס חשיבתו? האם שברי הקואליציה שלו מסוגלים להתחבר לאני מאמין שלהם? ימים יגידו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il