על הסכין: סופרים כותבים בעקבות סופרים
כל חייו חשק אמיר גוטפרוינד לכתוב סיפור אודות הסופר הנערץ עליו: ברונו שולץ. כעת כשמימש את החלום, בחר עוד חמישה ספרים שכתבו יוצרים בעקבות אלילי מופת. מ"התוכי של פלובר" ועד למעריץ אלמוני לסאלינג'ר
תמיד רציתי לכתוב ספר על הסופר היהודי-פולני ברונו שולץ. לא, בעצם תמיד רציתי לכתוב ספר עלי, על ההתהפנטות שלי בכל פעם שקראתי את סיפוריו של שולץ, אפילו בפעם המאה או בפעם האלף. אבל איך אפשר לכתוב ספר שכזה בלי להטיל שעמום נורא על כל מי שהוא לא אני?
ובמקום אחר לגמרי, בעולם הדמיונות שלי, תמיד רציתי לכתוב ספר בלשי. אתם יודעים, בלש, רוצח, רמזים, פענוח גאוני. ובין כל אלה דמותו המקסימה של בלש-גאון-מוזר שלא מסתדר עם הסביבה, ומולו רוצח קצת מפחיד, קצת מרשים, קצת חידתי. כתבו לפני המון כאלה.
ואז, "פלאש", יום אחד הותכו שני החלומות הנ"ל, והתחלתי לכתוב את "אגדת ברונו ואדלה". לכאורה, זהו ספר על הבלש יונה מרלין, בלש באמת מוכשר, אבל מפקד גרוע, ללא שמץ של עורמה פוליטית ארגונית, מין כזה אחד שיפענח כל פשע אבל לעולם לא יקודם בתפקיד. יונה מרלין שלי, בניגוד לרוב הבלשים שאני מכיר, נשוי באושר להדס ומגדל במסירות את שני התאומים הפרועים שלהם. רוב זמנו הוא עסוק בהשגת כרטיסים מוזלים לפסטיבלים ולהצגות ילדים או קופוני הנחה לבתי קפה שאשתו אוהבת. כזה איש.
אבל ב"אגדת ברונו ואדלה" אני צועד בעקבות הספרות הגאונית של ברונו שולץ, בעקבות מסלול חייו ומותו, המיוחד והטרגי. הוא הגיבור האמיתי של ספרי. איני יכול ממש לכתוב כמו ברונו, מטעמים של חוסר-גאוניות, אבל ברונו מרחף בחלל הספר, סגנונו משתבץ פה ושם, ודמותו הביוגרפית מגיחה במקומות בספר, וחלומותיו המעונים מתפרצים דרך תודעתו של הענק השותק, אפריים. מי שלא שמע מעולם על ברונו שולץ, יכול לצלוח את "אגדת ברונו ואדלה" בלי לחוש שמשהו חסר לו, וכל אחד מחסידי ברונו שולץ יוכל, לצד הקריאה הרגילה בספר, לבלוש אחר הופעותיו של הסופר בתוך ספרי.
איני הראשון שעשה זאת, וכנראה לא האחרון. גדולים ממנו כתבו ספר שהדהד סופר נערץ עליהם, שנכתב בהשפעת עלילות ספריהם, או שהשתמשו בדמותו האמיתית כבסיס ליצירתם. הנה חמישה מהם.
"זמר הטנגו", מאת טומאס אלוי מרטינס
"מאות אנשים הלכו לאיבוד במבוך הרחובות המתעתעים של המקום שבו נמצא השסע שמפריד בין המציאות של בואנוס איירס לבדיונות שלה", כותב טומאס מראינס בספרו "זמר הטנגו", והשתמש במבוך, אחד מסמלי יצירתו המפורסמים ביותר של חוסה לואיס בורחס, מגדולי סופריה של אמריקה הדרומית, כדי לתאר את אפלת העיר.
זו עיר של טנגו ויצרים ומרפסות עם גבירות יפות, אבל גם זו של שלטון הגנרלים והנעדרים, ונשיאותו של הדיקטטור פרון. בספרו הוא "שולח" אל בואנוס איירס סטודנט אמריקני צעיר, שנוסע אל העיר על מנת להשלים עבודה העוסקת בבורחס, והוא מוטל אל כל רבדיה המסובכים והמתעקמים לתוך עצמם של העיר הזו, הבורחסית כל כך. בורחס מופיע בספר כאחד מגיבורי העלילה, אבל חשוב מכך - רוחו וסמליו והגותו, הם דרכו של טומאס מרטינס לתאר את בואנוס איירס ואת ההיסטוריה שלה.
"השעות", מאת מייקל קנינגהם
"גברת דאלווי" של וירג'יניה וולף היא הבסיס לספרו של מייקל קנינגהם, "השעות". בספרו של קנינגהם מתכננת לריסה ווהן, עורכת ספרים מצליחה, מסיבה לידיד טוב שלה, נוטה למות. במקום אחר, בשנה אחרת, לאורה בראון, עקרת בית מתוסכלת, מתכוננת למסיבת יום ההולדת של בעלה אך סופו של דבר, מסתגרת בחדר בית מלון וקוראת את הספר..."גברת דאלווי."
הספר "גברת דאלווי" עצמו מתחיל בטיול שעורכת קלריסה דאלווי, המתכננת מסיבה בערבו של אותו יום. ואז עובר מייקל קנינגהם לשנת 1923, כאשר ווירג'יניה וולף, הסופרת הנערצת עליו, מתעוררת מחלום, תפוסה בשרעפים, ואלה יוליכו אותה לכתיבת הספר "גברת דאלווי". מבולבלים? מייקל קנינגהם מוליך את שלושת סיפורי המשנה שלו במיומנות רבה (ספרו זכה פחות או יותר לכל השבחים האפשריים), והם מהדהדים זה את זה בעוצמה גוברת, וכמובן - ביניהם מתהדהדת הערצתו של הסופר לווירג'יניה וולף.
"התוכי של פלובר", מאת ג'וליאן בארנס
מתוך שם הספר, אפשר להבין מי הוא הסופר שבעקבות גאונותו צועד הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס. גוסטב פלובר כמובן ("מאדאם בובארי" ואחרים). אבל סופר חד ושנון כבארנס לא ילך בעקבות אהובו בדרך הבנאלית של המאוהבים המוקסמים, אלא ימצא דרך לחשוף לפנינו את פלובר בצורה אכזרית ועוקצנית, מעריצה וסולדת, נפעמת ולועגת.
תחילת העלילה עוסקת בעניין כה צדדי בביוגרפיה של פלובר, עד שבכוחו לתאר את כל שיטת העבודה של בארנס. פנסיונר בריטי יוצא במסע צליינות אל נורמנדי שבצרפת, מקום פועלו של פלובר, על מנת לסייר שם בעקבות הסופר הנערץ עליו, אך אויה, הוא מגלה ששום דבר פיזי לא שרד מפלובר הגדול, למעט פוחלץ תוכי שעל פי הסיפור ניצב על שולחנו בעת שכתב את "לב תמים".
מכאן מתגלגלת העלילה על פי מיטב האירוניה של בארנס, ויונקת את כוחה מהאירוניה הידועה של גוסטב פלובר. כך תמימות ורשעות ואמון מלא וקריצות, מתערבבים יחד בספר שהוא מצחיק מאוד, פילוסופי מאוד ומרענן מאוד. נדמה לי שגוסטב פלובר, אילו היה קורא את הרומן של בארנס, לרגע אחד היה מאדים בעלבון זעפני, ואז מתפרץ בצחוק פרוע.
"המשיח מסטוקהולם" מאת סינתיה אוזיק
מותר לחזור לברונו שולץ? הסופר הזה, שנרצח בשואה ב-1942, עדיין משמש מקור השראה בלתי פוסק לאמנים, אפילו ב-2014, וספר זה, הוא אחד מהפירות הוותיקים של ההשראה הזאת. סינתיה אוזיק המציאה אדם, לארס אנדמנינג, איש זוטר בעולם הספרות השבדי, השקוע בחיים לא מספקים לאחר נישואים כושלים וקריירה, למעשה, בלתי קיימת, שסודו הגדול הוא שנדמה לו שהוא בנו היחיד של הסופר ברונו שולץ (שלא הותיר אחריו צאצאים).
סינתיה אוזיק משתמשת באחת החידות הגדולות שהותיר אחריו ברונו שולץ עם הרצחו: גורלו של הרומן הגדול שהיה שקוע בכתיבתו, "המשיח". אין עוררין לגבי קיומו של כתב היד, ויש שטענו כי קראו בו מעט, אך הוא אבד, ושימש כר פורה לאינספור ניחושים והשערות (גם דויד גרוסמן, ב"עיין ערך אהבה" עסק בברונו שולץ ובגורל "המשיח" האבוד).
בספרה של אוזיק מתגלגלת לידי לארס אנדמנינג הידיעה כי מישהו מציע למכירה את כתב היד המקורי, ולא פחות, גם מצהיר על עצמו כצאצאו של ברונו שולץ. מכאן ואילך לארס "יוצא לקרב", והעלילה בעצם עוסקת בעניין של זהות, שמירה על זהות, הרצון לייחודיות והרצון לשליטה. כל הספר מנסה לנצוץ באור היקרות של יצירת ברונו שולץ, ואין ספק שסינתיה אוזיק כתבה אותו מתוך עמדה של הערצה, ומתוך רצון "להחיות" במקצת את האיש הזה, שנרצח שנים מעטות כל כך, לאחר שפרץ ככוכב זוהר בשמי הספרות העולמית.
"Sixty Years Later: Coming Through the Rye"
לסיום החלטתי להביא ספר מוזר, ומקרה מוזר של הערצה שהתגלגל אל בתי המשפט. אדגיש כי לא קראתי את הספר, ואני משער שגם אתם לא, ובעצם מעטים עשו זאת, כי הסופר הנערץ ג'.די סאלינג'ר ("התפסן בשדה השיפון") יצא משתיקתו המפורסמת והמוחלטת על מנת ללחום בכל דרך בספר הזה, שנכתב על ידי מעריץ.
אם הבנתי נכון, הספר נאסר לפרסום בארצות הברית, הותר לפרסום בבריטניה, אך עקב ערך ספרותי דל שקע בתהומות הנשייה. כל פרסומו בא לו מהתגובה הנמרצת והנדירה שחילץ המעריץ מהמוערץ.
אותו מעריץ, שכינה עצמו בשם ג'ון דיוויד קליפורניה,
במעין שימוש חצוף בראשי התיבות של הסופר הנערץ, וברמז לגיבורו הידוע, הולדן קולפילד, התגלה לבסוף כסופר שבדי צעיר בשם פרדריק קולטינג. פרדריק קולטינג ניסה לכתוב את ספר ההמשך שמיליונים ציפו לו לשווא שנים ארוכות כל כך, ההמשך של "התפסן בשדה השיפון".
הסופר הנערץ ג'.די סאלינג'ר הסתגר בביתו הסתגרות מוחלטת וחדל מלפרסם ספרים. והנה, בספר של הסופר השבדי, שישים שנים אחרי שהולדן קולפילד המקורי נמלט מפנימייה פרטית יוקרתית, נמלט טיפוס מרדני עם שם דומה מבית האבות, ופותח במסע "קולפילדי". הסופר הצעיר העז להתחצף כל כך, עד שבין השאר הוא שלח את גיבורו במסעו אל הבית בו הסתגר ג'י.די סאלינג'ר האמיתי, ואולי התגרות זו היא שחילצה זעם כה רב מהסופר. אנקדוטה מוזרה וצדדית בדברי ימי הספרות, אך דוגמא לדרך הארוכה שמסוגלים לעשות סופרים בעקבות הסופר הנערץ עליהם.
ספרו של אמיר גוטפרוינד "אגדת ברונו ואדלה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
