הדור העייף

ובזמן הקטן שעוד היה לנו לחשוב על דברים אחרים, מצאנו את עצמנו שופכים אחד על השני דליים של קרח, נלחמים ותורמים למען מחלה ניוונית אחת מתוך הרבה יותר. מצאנו את עצמנו כבר בונים את התסריט הבא של השתלטות דאעש על מדינת ישראל, או על העולם כולו. ואם לא דאעש אז האבולה שתגיע אלינו הישר מאפריקה ופשוט תשמיד בהינף זבוב את כולנו.

ולרגע אחד לא חשבנו על עצמנו כאנשים פרטיים, פשוטים. כאלה שרק רוצים שאחרי שהמלחמה תיגמר יוכלו לקנות פעם בית, או לעבוד בעבודה מכובדת עם מינימום של 30 שקלים לשעה. מינימום, אבל עם שאיפה גם לתנאי עבודה בסיסיים: מתנות בחגים, קרנות פנסיה, ארוחת צהריים. שכחנו שבשאר הזמן כשאין קסאמים, רקטות, פצ"מרים, יש כאן חיילים שמרוויחים 300 שקל לחודש, וכשהם משתחררים הם גם צריכים לממן לימודים, שאחר כך גם לא ממש יספיקו, ותואר שני, ואז רק לקוות לנס.

נכנסים לתרדמת ארוכה עד להפגנה הבאה שתישכח. "צוק איתן"(צילום: gettyimages)

טורים בנושא בערוץ הדעות

הדור האבוד הוא אתם / ליאור הר-טוב

לומדים שקר כלשהו ומתבכיינים / אורון ישראלי

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין 

ככה אנחנו חיים כאן את חיינו כבר לא מעט שנים. מנומנמים בימות השנה, עובדים, לומדים, קצת מבלים. מתעוררים לרגעים בודדים וקטנים כמו הפגנות קטנות, מחאות מקוונות, ואז מלחמה, או איום ביטחוני שמזכיר לנו שהמלחמות שלנו הן זוטות ושמזל שאנחנו בכלל עוד בחיים, ואז שוב נכנסים לתרדמת ארוכה עד להפגנה הבאה שתישכח על-ידי איום טרור חדש.

בדיוק עכשיו אנחנו מתבשרים על קיצוצים נוספים במשרדי הממשלה. עוד כסף שניתן למדינה בדרך עקיפה מאיתנו, כדי שתנסה להתאושש מהמשבר הכלכלי שהמשבר הביטחוני פקד עליה. וכך אני רואה מול העיניים איך הבית שקיוויתי שאי פעם יהיה לי מתרחק. לא לפני בילוי של חודש במילואים, צו 8 בעוטף עזה אם שאלתם.

ואולי זה נשמע מוזר, שבזמן שאנשים מתים אני חושבת על כסף. אבל על מה עוד אפשר לחשוב כשאותה מנטרה עצובה חוזרת שוב ושוב כבר שנים. זאת שאומרת שאלו שמתו - הגנו בגופם עליי. אז למה שאני, שמתו למעני כל כך הרבה אנשים שלא ביקשתי את מותם, לא אשאף לפחות לחיות חיים ראויים? לא כאלה של מאבק יומיומי, הישרדותי. כי אחרת, לשם מה כל ההקרבה הזאת?

הדור החסון והצעיר של מדינת ישראל, מתחלף בדור עייף, מותש, חלקו עם פצעי מלחמה נפשיים, ופוסט טראומה, כזה שלא רואה איך הוא מתעל את כל התארים שצבר למעמד כלכלי חברתי ראוי. זהו דור שלא הבין עוד שהוא נלחם כל כך הרבה למען מדינת ישראל, אבל מדינת ישראל כבר לא כל כך נלחמת עליו. כי יש הרי מיליוני יהודים בחו"ל שיכולים תמיד לעשות עלייה, כמו אותם 400 צרפתים שהחליטו, בפטריוטיותם וציוניותם הנעלה, לעלות לארץ ישראל דווקא באמצע הלחימה.

המחאה שלא עבדה

ומתוך אותה פוסט טראומה, זהו דור שדווקא מצמיח קולות תרבותיים מפעימים: ספרי שירה בהוצאות ספרים קטנות, יש יאמרו מחתרתיות. מוזיקה שמתחברת למקורות האתניים של קיבוץ הגלויות הזה, פואטרי סלאם, במות אינטרנטיות אלטרנטיביות ללא צנזורה של יחסי כוחות, קו-אופים של גרילה צרכנית, קולנוע ישראלי פוליטי בועט שזוכה להפצה בינלאומית, פלאפל בשישה שקלים, קפה בחמישה. ואולי ככה זה תמיד, רק מי שפצוע יכול לייצר תרבות שוליים כל כך ענפה, כל כך מגוונת, מעניינת, עם אמירה.

ואולי זהו דור שפונה לשוליים, פשוט כי המרכז הוא רק 0.18 אחוז. 0.18 אחוז מתקציב מדינת ישראל הוא מה שניתן לתרבות שלנו. והרי, זה אולי הדבר היחיד שיישאר עוד אחרינו. אז למה לא להשקיע עוד קצת? לפחות אחוז? אבל גם המחאה הזאת לא עבדה, זאת שבטח לא שמעתם עליה. זאת שניסתה להעלות את תקציב התרבות לאחוז אחד. אם רק היו מספיק מקוריים כדי להוסיף שם דלי של קרח, אולי משהו עוד היה יכול לקרות.

אז נשלם עוד מסים, לא נקבל תרבות, רק תרבות שוליים לא מתוקצבת שמיוצרת על-ידי אנשים שבזמנם הפנוי ממלצרים, משפצים, עושים משלוחים, או כל עבודה אחרת שמאפשרת להם לממן את החדר שבו הם יכולים ליצור. אבל לפחות נמשיך להיאבק בעוד מלחמה אינסופית בדרום, או חדשה שתגיע מכיוון צפון ואם לא אז בטח מארץ זרה, או שנספח לנו אחת של מדינה אחרת.

העיקר שנהיה מוטרדים כל ימות השנה, ונמשיך לייצר עוד תרבות שוליים, שמתחזקת את רוחם של אותם אמנים מוכשרים, עייפים, שכבר לא מצפים לכלום. שום שינוי, שום סיכוי לבית. רק לבבות רחבים שמתעוררים לתרום למחלה ניוונית אכזרית, ושוכחים שזאת עוד אחת הדרכים להתעורר קצת, למען קבוצה אחת קטנה, כדי שיהיה אפשר להמשיך לשכוח את המאבקים החשובים למען הרוב שחי כאן, עוד התעוררות קטנה שרק תאפשר לנו לשוב ולנמנם.

לילה טוב שיהיה.

רותם אלבז היא בוגרת המחלקה לתרבות במכללת ספיר, סטודנטית לתואר שני בביקורת בבצלאל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il