10 הקבוצות הגדולות בתולדות הכדורסל

זה פשוט להציב חמישה שחקנים על המגרש, שבעה על הספסל ומאמן אחד על הקווים. הבעיה היא להפוך את כל זה ליצירת אומנות. היו אלופות מרשימות, אבל לא מושלמות, שהתעלו בעונה ספציפית אחת, כמו הקבוצות שלפנינו. פרוייקט ההיסטוריה של דירוג העוצמה, כתבה אחרונה בסדרה

לג'יימס נייסמית', ממציא הכדורסל, הייתה סיבה מדוע קבע שאת המשחק הזה משחקים 5 על 5. גם הייתה לו סיבה בהמשך לקבוע שניתן לבצע אינסוף חילופים. הוא יכול היה לקבוע שכדורסל זה משחק של אחד על אחד, אבל הוא לא - כי כדורסל, קודם כל ולפני הכל, הוא משחק קבוצתי.

עוד בפרוייקט ההיסטוריה:

10 הצמדים הגדולים בהיסטוריה

כבר דירגנו את עשרת השחקנים הגדולים בכל עמדה ב- NBA, את הגבוהים הבלתי נשכחים, הנמוכים מעוררי ההשראה, ואפילו בדקנו מי הווירטואוז שמטביע טוב יותר מכל השאר. אבל הכל זה הבל הבלים אל מול הדבר החשוב מכל - האלופה הגדולה והמרשימה ביותר.

ג'ורדן ופיפן. רמז: הצמד הזה מוזכר פעם או פעמיים (צילום: MCT)

הדירוג לא מתייחס לאימפריות, אלה ששלטו לאורך תקופה או מספר שנים, אלא מנסה להביא תמונה רחבה לעונת אחת, בודדת ובלתי נשכחת, בה 12 שחקנים ומאמן אחד על הקווים, התחברו לכדי שלמות. אלה הן עשר הקבוצות הגדולות בכל הזמנים.

זוכרים את הסדרה מהשנה שעברה?

ראויים לאזכור

ניו יורק ניקס 1969/70 - ריד, פרייז'ר, דבושר, בראדלי. איך הם לא בפנים?

ל.א לייקרס 2000/01 - 1:15 בפלייאוף. קרובה להיכנס, אבל היריבות היו פחות חזקות.

שיקגו 1991/92 - מאזן מדהים של 15-67. רק שיש קבוצות בולס אחרות המאפילות עליה.

מיאמי היט 2012/13 - 27 ניצחונות רצופים בעונה (הרצף השני בטיבו בהיסטוריה).

שיקגו בולס 1996/97 - עם מאזן מדהים של 13-69 ואליפות, היא הייתה חייבת להיכנס. אבל נוכח העובדה שהיא כמעט העתק מדויק של קבוצה אחרת שנכנסה פנימה, החלטנו להעניק את המקום למישהי אחרת. עמכם, ועם התולעת, הסליחה.

מקום 10 - בוסטון סלטיקס - 1964/65

חמישייה: ביל ראסל (MVP, חמישיית העונה, מלך הריבאונדים), סאץ' סאנדרס, טום היינסון, סם ג'ונס (החמישייה השנייה של העונה), קיי. סי. ג'ונס.

ספסל: ג'ון האבליצ'ק, ווילי נאולטס, לארי סיגפריד, מל קאונטס, ג'ון תומפסון.

מאמן: רד אאורבך (מאמן העונה).

ביל ראסל ורד אאורבך. פותחים את הרשימה שלנו(צילום: איי פי)

מאזן עונתי: 18-62 (רק 80 משחקים), קולעת 112.8 נק' (מקום 3), סופגת 104.4 (מקום 1)

פלייאוף: על פי השיטה, בוסטון עלתה ישירות לגמר המזרח ושם היא פגשה את פילדלפיה יחד עם ווילט צ'מברליין בשיאו יחד עם האל גריר. התוצאה הייתה אחת מהסדרות הגדולות בתולדות הליגה הטובה בעולם. 4.8 שניות לסיום, פילדלפיה אמנם הייתה בפיגור, אבל עם כדור ביד. ואז הגיעה הזעקה האלמותית: "האבליצ'ק סטיל דה בול…האבליצ'ק סטול דה בול". 3:4 היסטורי לסלטיקס.

סיפור הגמר: בפעם השלישית בארבע שנים, בוסטון פוגשת את הלייקרס וג'רי ווסט. אז אמנם הגארד הנפלא יסיים עם ממוצע של 34 נקודות, אבל מול שישה שחקנים שקולעים בדאבל פיגרס, ללוס אנג'לס לא היה סיכוי. 32 יתרון במשחק הראשון, 33 במשחק החמישי, 1:4 מוחץ.

האבליצ'יק חטף את הכדור. באמת

הישג בלתי רגיל: חמישה שחקנים נבחרו להיכל התהילה, שלושה נבחרו ב-1996 ל-50 הגדולים בכל הזמנים.

ב-100 מילים: האימפריה של הסלטיקס הגיעה לשיא עם האליפות השביעית ברציפות, המאזן הטוב ביותר שלה עד אז והקבוצה הכי מאוזנת. ביל ראסל הוריד 24.1 ריבאונדים בממוצע והיה מנהיג על, סאם ג'ונס היה פנטסטי עם 26 נק' וג'ון האבליצ'ק הצעיר המציא את המושג "שחקן שישי", כשעלה מהספסל והכניס אנרגיות מתפוצצות.

מעבר לכדורסל, היה משהו שסימל דברים שלא קיימים בקבוצות אחרות - אחווה, חברות, מנהיגות. הכל כמובן תחת ידיו הנאמנות של אחד מגדולי המאמנים, רד אאורבך והסיגר. נוהגים לומר שהיריבות היו חלשות והליגה עוד בחיתוליה. הטענה לא שקרית, אך מוגזמת. השליטה של בוסטון באותן שנים, ובייחוד באותה עונה, הייתה מעוררת השראה.

הסיפור מאחורי הקבוצה הגדולה

מקום 9 - פילדלפיה סיקסרס - 1982/83

חמישייה: מוזס מאלון (MVP עונה, MVP גמר, חמישיית העונה, חמישיית ההגנה, מלך הריבאונדים), מארק איבארוני, ד"ר ג'יי (חמישיית העונה), אנדרו טוני, מוריס צ'יקס (חמישיית ההגנה).

ספסל: בובי ג'ונס (השחקן השישי של העונה, חמישיית ההגנה), פרנקלין אדוארדס, קלינט ריצ'ארדסון, ארל קוארטון, קלמון ג'ונסון.

מאמן: בילי קנינגהאם.

הסיפור של פילדלפיה 1983

מאזן עונתי: 17-65. קולעת 111 (מקום 8), סופגת 104 (מקום 7)

פלייאוף: 0:4 חלק (אך צמוד בחלק מהמשחקים) על ניו יורק בחצי גמר המזרח (אז הראשונה והשנייה היו עולות ישר לחצי), 1:4 עם הפסד בודד במילווקי בגמר המזרח.

סיפור הגמר: מוזס מול קארים, ד"ר ג'יי מול מג'יק, וורת'י הרוקי מול בובי ג'ונס. לכאורה, פוטנציאל לסדרה לפנתיאון. בפועל - הופעה בלתי נשכחת של קבוצה אחת, ושחקן אחד. מוזס מאלון קולע 27, 24, 28 ו-24, מוריד כמות ריב' של 18, 12, 19 ו-23 ומוביל את פילי ל-0:4 חד צדדי בעליל.

מישהו ראה את ד"ר ג'יי נוחת?

הישג בלתי רגיל: הפסד בודד בפלייאוף. הישג שישוחזר רק על ידי הלייקרס של 2001.

ב-100 מילים: קבוצת ה-"fo, fo, fo" - אותה הבטחה שחצנית ויהירה של מאלון לפני הפלייאוף, לשלוש סדרות שיסתיימו בארבעה משחקים. זה כמעט הצליח.

בגיל 32, אחרי 3 הופעות בגמר, קיבל ד"ר ג'יי מתנה בדמות ה-MVP מיוסטון, מוזס מאלון. צמד אדיר, אבל זה לא היה לא רק הם.

מוריס צ'יקס הוא רכז חכם ואחד משחקני ההגנה והחוטפים הגדולים אי פעם. בובי ג'ונס עוד שחקן הגנה אדיר שזכה בתואר הראשון שחולק לשחקן השישי. אנדרו טוני היה קלע של מעל 50 אחוז מהשדה ובילי קנינגהאם על הקווים. כל אלה הובילו לאחת הקבוצות הגדולות של שנות ה-80, בלב עידן מג'יק ובירד. וגם לשיר המדליק הזה:

שיר הנושא של פילדלפיה 83

מקום 8 - דטרויט פיסטונס - 1988/89

חמישייה: ביל ליימביר, ריק מהורן, מארק אגוואייר, ג'ו דומארס (MVP גמר, חמישיית ההגנה), אייזאה תומאס.

ספסל: ג'יימס אדוארדס, ג'ון סאלי, דניס רודמן (חמישיית ההגנה), ויני ג'ונסון, מייקל וויליאמס.

מאמן: צ'אק דיילי.

מאזן עונתי: 19-63, קולעת 106.6 (מקום 16 בליגה), סופגת 100.8 נק' (מקום 2 בליגה).

פלייאוף: 0:3 חלק על בוסטון של שנות ה-80 שהחלה להתאדות, 0:4 מרשים על מילווקי, כשהם משאירים את הבאקס ארבעה משחקים מתחת ל-95 נק', 2:4 על שיקגו בולס ומייקל ג'ורדן תוך הפעלת "חוקי ג'ורדן" שמשאירים את מספר 23 על פחות מ-30 נק' ב-46 אחוז מהשדה.

אזהרה - לפניכם 4:34 דקות של מכות

סיפור הגמר: שנה אחרי שהפסידו בסדרה לפנתיאון 4:3 ללייקרס, הרבה "הודות" להחלטת שיפוט מעוררת מחלוקת ששלחה את עבדול ג'אבר לקו, החבורה הרעה של הכדורסל הגיעה לקחת את מה שמגיע לה. היא פגשה את האלופה, את ה-MVP מג'יק ג'ונסון ואת הקבוצה שלא הפסידה אפילו משחק אחד (!) בדרך לגמר. נו, אז מה? זה נגמר בסוויפ מפחיד, 0:4.

הישג בלתי רגיל: אף שחקן דטרויט לא נבחר לשלוש החמישיות הראשונות של נבחרי העונה.

האליפות של 1989

ב-100 מילים: לפעמים אתה טוב על פי איך שאתה מנצח. לפעמים אתה טוב על פי מי שאתה מנצח, ואז זה כבר כמה רע אתה. ולא היו יותר רעים מהבאד-בויס - קבוצת הספורט הכי אגרסיבית וקשוחה. זו שעברה את בירד, ג'ורדן ומג'יק באותו פלייאוף.

אייזאה תומאס התרוצץ, ביל ליימביר וריק מהורן הרביצו, דניס רודמן שלח רגליים וידיים לכל מקום וג'ו דומארס צלף ושיתק גארדים, מארק אגווייאר הגיע בטרייד ו-ויני "המיקרוגל" ג'ונסון התחמם. הכל התחבר לכדי אחת האלופות הכי שנואות, אבל גם הכי טובות. קבוצה שהפתיעה כל פעם מחדש עם עוד תצוגה הגנתית. תשאלו את ג'ורדן.

אולי להיות שדירוג העוצמה יכול היה לשים אותם מחוץ לעשירייה - אבל אז הוא היה נאלץ לישון עם שומרי ראש מחוץ לבית. לא נעים.

דטרויט מציגה - איך עוצרים את מייקל ג'ורדן

מקום 7 - סן אנטוניו ספרס - 2013/14

חמישייה: טיאגו ספליטר, טים דאנקן, קוואי לאונרד (חמישיית ההגנה השנייה, MVP סדרת הגמר), דני גרין, טוני פארקר (חמישיית העונה השנייה).

ספסל: מאנו ג'ינובילי, פאטי מילס, מרקו בלינלי, בוריס דיאו, ג'ף אייריס, מאט בונר, ארון ביינס.

מאמן: גרג פופוביץ' (מאמן העונה).

מאזן עונתי: 20:62. קולעת 105.4 (מקום 6), סופגת 97.6 (מקום 6).

פלייאוף: 3:4 דרמטי על דאלאס, 1:4 קליל על פורטלנד עם ארבעה ניצחונות ב-15 נק' ומעלה, 2:4 על אוקלהומה סיטי וה-MVP של הליגה, קווין דוראנט.

עשרת המהלכים הקבוצתיים של הספרס

סיפור הגמר: שנה אחרי הסל ההוא של ריי אלן, הגיעה סן אנטוניו לנקום במיאמי. במשחק 1 היה זה עוד המזגן שסייע לה לעצור את לברון ג'יימס, אבל מלבד ההתעלות שלו במשחק השני, זו הייתה אחת הסדרות הכי חד צדדיות בהיסטוריה. ארבעה ניצחונות ביתרון 15 נק' ומעלה, יתרון כולל של 70, הפרש ממוצע של 18 נק' ו-1:4. אליפות חמישית למועדון. האליפות המתוקה מכולן.

הישג בלתי רגיל: יתרון מצטבר של 214 נק' בכל הפלייאוף - הכי הרבה בהיסטוריה.

ב-100 מילים: הזכייה טרייה, לכן הפרספקטיבה עדיין לא רחבה ומדויקת. אבל אם נצא לרגע וניסע במכונת הזמן עשור קדימה, ניזכר בסן אנטוניו של 2014 כאחת הגדולות.

זה לא רק המאזן העונתי המרשים והמקום הראשון בליגה. זו לא ההכנעה הבלתי משתמעת לשתי פנים של צד מערבי חזק מאין כמוהו. זו אפילו לא הסדרה החד צדדית מול לברון ג'יימס בשיאו - זה קודם כל הכדורסל.

כדורסל קבוצתי שוטף של תנועה בלתי פוסקת, מחול על המגרש. אליפות של מאמן שהחזיר את הענף ליסודות. יסודות המושתתים על הנעת כדור, שיתוף פעולה וקבוצתיות, בלב עידן הסופרסטארים היחידנים. אלופה שהקלע המוביל שלה רושם 17.6 נק' בגמר, וה-MVP הוא בכלל ילד בן 22. קבוצה בלי אגו, בליגה של אגו-מניאקים.

הגאולה של סן אנטוניו

מקום 6 - מילווקי באקס - 1970/71

חמישייה: לו אלסינדור (MVP עונה, MVP גמר, חמישיית העונה, חמישיית ההגנה השנייה, מלך הסלים), גרג סמית', בוב דאנדריג', ג'ו מקגלוקלין, אוסקר רוברטסון.

ספסל: דיק קנהיגהאם, בוב בוזר, בוב גראסן, ג'ף ווב, לוסיוש אלן.

מאמן: לארי קוסטלו.

מאזן עונתי: 16-66. קולעת 118.4 נק' (ראשונה), סופגת 106.2 נק' (שלישית)

פלייאוף: 1:4 חד צדדי על סן פרנסיסקו ווריירס, כולל ניצחון ב-50 (!) נק' יתרון במשחק 5, 1:4 בגמר המערב על לייקרס הגדולה של צ'מברליין וג'רי ווסט, עם 4 ניצחונות ביתרון 20 (!) ומעלה.

הסיפור מאחורי מילווקי 1971

סיפור הגמר: מילווקי פגשה את בולטימור בולטס של ארל מונרו ו-ווס אנסלד, שרק יומיים לפני כן סיימה סדרה ב-3:4 מורט עצבים מול הניקס. והם פשוט קרעו להם את הצורה, עם ארבעה ניצחונות חלקים ביתרון דו ספרתי וסדרת הגמר השנייה בלבד ב-25 שנות קיום הליגה שמסתיימת בסוויפ. רוברטסון היה מצוין וקלע 31 במשחק האחרון, אבל הסדרה הייתה של איש אחד - אלסינדור, שסיים עם ממוצע של 32.5 נק' ו-18 ריב' ובמשחק מספר 2 רשם טריפל דאבל של 49 נק', 13 ריב' ו-12 אס'.

הישג בלתי רגיל: 20 ניצחונות ברצף - דאז הרצף הארוך אי פעם לעונה אחת, כיום במקום הרביעי.

ב-100 מילים: אחרי עשר עונות של הצטיינות אישית, כזו שכללה גם עונת טריפל דאבל, עבר "ביג או" מסינסינטי רויאלס (לימים סקרמנטו קינגס) למילווקי. הוא יגלה שיחד עם שחקן המכללות הגדול בכל הזמנים, המשימה שלו להשיג טבעת תהיה קלה במיוחד.

מילווקי הוקמה רק שלוש שנים לפני כן וזכתה בלו אלסינדור, לימים עבדול ג'אבר, אבל גם לקחה את אחת "הגניבות" הכי מרשימות בדראפט - בוב דאנדריג' במקום ה-45. קלע אדיר מחצי מרחק ואתלט נפלא שסיים את העונה עם כמעט 19 נק' למשחק.

לא היה מי שיעצור אותם התקפית, עם ההוק שוט הקטלני של אליסנדור, ניהול המשחק המבריק של אוסקר והשליטה בריבאונד יחד עם דאנדריג' וסמית'. תשאלו את צ'מברליין וג'רי ווסט.

הומאז'

מקום 5 - פילדלפיה סיקסרס - 1966/67

חמישייה: ווילט צ'מברליין (MVP העונה, חמישיית העונה, מלך הריבאונדים), לוק ג'קסון, צ'ט ווקר, האל גריר (חמישיית העונה השנייה), ואלי ג'ונס.

ספסל: בילי קנינגהאם, דייב גאמבי, מאט גואקס, לארי קוסטלו.

מאמן: אלכס האנום.

מאזן עונתי: 13-68, קולעת 125.2 (מקום ראשון), סופגת 115.8 (מקום שלישי).

פלייאוף: 1:3 על סינסינטי רויאלס ואוסקר רוברטסון עם ארבעה ניצחונות ביתרון מצטבר של 58 נק', 1:4 על בוסטון בגמר המזרח, כולל 140 נקודות במשחק 5, במה שהיה ההפסד היחיד של בוסטון הגדולה בסדרה מ-1959 עד 1969.

הסיפור של פילדלפיה 1967

סיפור הגמר: הסיקרס פגשו את סן פרנסיסקו לסדרה התקפית, עם מספרים של 120, 130 ו-140. ריק בארי הפנטסטי קלע 40 בממוצע ונייט ת'ורמונד הוריד 26.7 ריב', אבל איזה סיכוי יש מול יריבה בה ארבעה (!) שחקנים עם ממוצע של 20 נק' ומעלה. צ'מברליין דרך אגב, רושם סדרה של 17.7 נק', 6.8 אס' ו-28.5 ריבאונדים! 2:4 מרתק לפילדלפיה, האלופה היחידה בשנות ה-60 שלא קוראים לה בוסטון.

הישג בלתי רגיל: ב-50 המשחקים הראשונים מאזן של 4-46 - הפתיחה הטובה אי פעם.

ב-100 מילים: היסטוריונים, זקני השבט ו-20,000 הנשים של וצ'מברליין מוכנים להישבע - זו הקבוצה הגדולה מכולן.

הקצב היה סוחף. שלושה שחקני היכל תהילה, גריר, ווקר וקנינגהאם שילבו כוחות לקבוצת ההתקפה עם מאזן הנקודות הגבוה בכל הזמנים בעונה אחת. למזלם, הם קיבלו גם את צ'מברליין בשיאו. זאת אומרת, בשיא שמאפשר לו לזכות סוף סוף באליפות.

האיש שקלע פעם 100 נק' למשחק ומעל 50 נק' בממוצע למשחק בעונה, הבין שעם סגל כל כך איכותי, הוא גם יכול למסור. הוא סיים עם כמות המסירות השלישית בטיבה בליגה, המשיך עם השליטה האבסולוטית בצבע, קלע כשהתבקש לכך (עדיין הקלע המוביל בעונה עם 24 נק') ובעיקר, מה שההיסטוריה אוהבת לשכוח - עשה הגנה.

יומני כרמל - גרסת אמריקה

מקום 4 - לוס אנג'לס לייקרס - 1986/87

חמישייה: קארים עבדול ג'אבר, איי סי גרין, ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט, מג'יק ג'ונסון (MVP עונה, MVP גמר, חמישיית העונה, מלך האסיסטים).

ספסל: מייקל קופר (שחקן ההגנה של העונה, חמישיית ההגנה), קורט ראמביס, מייקל תומפסון, וס מת'יוס, בילי תומפסון, אדריאן בראנץ'.

מאמן: פט ריילי.

מאזן עונתי: 17-65. קולעת 117.8 (מקום 2), סופגת 108.5 (מקום 12).

פלייאוף: 0:3 חלק על דנבר ביתרון מצטבר של 82 (!) נק', 1:4 על גולדן סטייט עם ארבעה ניצחונות בהפרש דו ספרתי, 0:4 מרשים על סיאטל בגמר המערב.

יש לכם שעה פנויה במקרה?

סיפור הגמר: אחת מסדרות הגמר הגדולות אי פעם, והאחרונה בדו-קרב המיתי בין הלייקרס לבוסטון של שנות ה-80. זו שהוכרעה כשמג'יק ג'ונסון מחקה את קארים עבדול ג'אבר וקולע בהוק שוט במשחק מספר 4 ומעלה את הלייקרס ל-1:3. במשחק מספר 6, יהיה זה קארים בן ה-39 שיקלע 32 ויכתיר את ל.א. כאלופה עם 2:4.

הישג בלתי רגיל: שבעה שחקנים קולעים במהלך העונה הסדירה בממוצע דו ספרתי. בלתי נתפס!

מג'יק משחק אותה קארים

ב-100 מילים: פסגת השואו-טיים. בין 1980 ל-1991 הגיעה לוס אנג'לס לשמונה גמרים וזכתה בחמש אליפויות. אף אחת לא הייתה דומיננטית ומרשימה כמו זו של 1987.

קארים לוקח את הריבאונד, מג'יק מריץ את המתפרצת, מייקל קופר וג'יימס וורת'י טסים בכנפיים, ביירון סקוט צולף שלשות, קורט ראמביס מרביץ לכל מי שבא, פט ריילי שם עוד שכבת ג'ל על השיער. הוליווד נטרפה מהלייקרס, ומג'יק קיבע את מעמדו כנסיך העיר.

הייתה זו קבוצה עם ארבע בחירות דראפט ראשונות, כשקארים על סף העשור החמישי בחייו עדיין דומיננטי, ג'יימ וורת'י בשיאו והופך לקלע המוביל, מייקל תומפסון עם תפוקה מצוינת מהספסל, אבל מעל הכל - זה מג'יק, עם 23.4 נק', 12.2 אס' וחיוך רחב עם שיניים לבנות.

תולדות השואו-טיים

מקום 3 - לוס אנג'לס לייקרס - 1971/72

חמישייה: ווילט צ'מברליין (חמישיית העונה השנייה, חמישיית ההגנה, מלך הריבאונדים, מקום ראשון באחוזים מהשדה), האפי היירסטון, ג'ים מקמילן, ג'רי ווסט (חמישיית העונה, חמישיית ההגנה, מלך האסיסטים), גייל גודריץ'.

ספסל: לירוי אליס, ג'ון טראפ, פט ריילי, ג'ים קלמונס, פלין רובינסון, קית' אריקסון.

מאמן: ביל שארמן (מאמן העונה).

מאזן עונתי: 13-69. קולעת 121 (מקום 1), סופגת 108.7 (מקום 6).

פלייאוף: 0:4 חלק על שיקגו (כן, שיקגו הייתה במערב...), 2:4 על האלופה מילווקי עם לו אליסנדור ואוסקר רוברטסון בגמר המערב.

הסיפור של לייקרס 1972

סיפור הגמר: שנתיים אחרי ה-4:3 הכואב לניקס והדרמה של וויליס ריד, הגיעה הנקמה. הניקס אמנם ניצחו את הראשון, אבל הלייקרס יהפכו את התוצאה, ינצחו פעמיים בגארדן, כולל ניצחון ענק במשחק 4 אחרי הארכה (28 נק' של ג'רי ווסט) ועם 100:114 במשחק 5, יביאו ללייקרס אליפות ראשונה מאז הגיעו ממיניאפוליס ו-1:4 בסדרה.

הישג בלתי רגיל: 33 ניצחונות רצופים בעונה - שיא כל הזמנים.

ב-100 מילים: עונת הגאולה. אחרי שבע הופעות כושלות בגמר מאז הגיעו ללוס אנג'לס, זו השנה בה הכל התפוצץ. אלג'ין ביילור הגדול נפצע בתחילת העונה ופרש לאחר תשעה משחקים בלבד. גם בלעדיו, זו הייתה ריצה בלתי נשכחת.

ג'רי ווסט בשיאו וגייל גודריץ', שניים מהקלעים הטהורים הגדולים בתולדות הליגה, יצרו קו אחורי בלתי ניתן לעצירה. ג'ים מקמילן היה יעיל ביותר עם כמעט 19 נק' למשחק והאפי היירסטון ריבאונדר בחסד (13.1 בממוצע).

וכמובן - ווילט צ'מברליין. הוא כבר היה בן 35, אבל עם 142 ק"ג של שרירים ו-216 ס"מ שמתצפתים מלמעלה, צ'מברליין סוף-סוף עמד בהבטחה שלו כשהגיע ב-1968 להוליווד. הוא עשה את זה עם 15 נק' ו-19.2 ריב' למשחק.

בואו להכיר אותם קצת יותר מקרוב

מקום 2 - בוסטון סלטיקס - 1985/86

חמישייה: רוברט פאריש, קווין מקהייל (חמישיית ההגנה), לארי בירד (MVP עונה, MVP גמר, חמישיית העונה, אחוזים הכי גבוהים מהשלוש ומהעונשין), דני איינג', דניס ג'ונסון (חמישיית ההגנה השנייה).

ספסל: ביל וולטון (השחקן השישי), סקוט וידמן, ג'רי סיסטינג, דייויד ת'רדקיל, ריק קרלייל, סם וינסנט.

מאמן: קיי. סי. ג'ונס.

התזמורת של 1986

מאזן עונתי: 15-67. קולעת 114.1 (מקום 8), סופגת 104.7 (מקום 3).

פלייאוף: 0:3 על שיקגו ומייקל ג'ורדן, למרות 63 הנק' שלו במשחק השני, 1:4 על אטלנטה החזקה של דומינק וויליקנס, כולל 33 יתרון במשחק החמישי. 0:4 מוחץ על מילווקי המעולה (והלא מוערכת) של מונקריף, קאמינגס ופול פרסי.

סיפור הגמר: שנה אחרי שהפסידה בפעם הראשונה בתולדות המועדון ללייקרס, פגשה בוסטון את מגדלי התאומים של יוסטון, האקים אולאג'ואן וראלף סמפסון. הסלטיקס השיגו ניצחון חוץ חשוב במשחק הרביעי עם 22 נק' ו-15 ריב' של פאריש והשלימו את המשימה עם טריפל דאבל של בירד (29 נק', 11 ריב', 12 אס') במשחק השישי. 2:4.

הישג בלתי רגיל: מאזן ביתי של 1-40 - הכי טוב בהיסטוריה.

לארי לג'נד

ב-100 מילים: באולם הגארדן המיוזע התרוצצה אולי החמישייה המאוזנת, האינטלגנטית והאיכותית שנראתה, עם לא פחות מארבעה שחקני היכל תהילה, שכולם קולעים בדאבל-פיגרס ומציגים משחק קבוצתי שלא נראה כמוהו. מסירה ועוד מסירה ועוד מסירה.

בתחילת העונה קיבלה בוסטון מתנה בדמות ביל וולטון, שהוביל את פורטלנד לאליפות ב-1977, אבל מאז היה פצוע. הוא הצליח לשרוד ל-80 משחקים, לזכות בתואר השחקן השישי וגם להראות מנהיגות ועידוד בספסל.

אבל מעל הכל - זה היה לארי בירד. הוא השלים זכייה שלישית ברציפות ב-MVP, הישג שלא קרה מאז צ'מברליין ולא יחזור על עצמו מאז. הוא עשה זאת עם 26 נק' למשחק, כמעט 10 ריב' ו-6.8 אס', והאחוזים מטורפים מכל טווח, יחד עם תספורת בלתי נשכחת (או שעדיף לשכוח אותה?). לא סתם קוראים לו "לארי-לג'נד".

לקלוע? עדיף למסור!

מקום 1 - שיקגו בולס - 1995/96

חמישייה: לוק לונגלי, דניס רודמן (חמישיית ההגנה, מלך הריבאונדים), סקוטי פיפן (חמישיית העונה, חמישיית ההגנה), מייקל ג'ורדן (MVP עונה, MVP גמר, חמישיית העונה, חמישיית ההגנה, מלך הסלים), רון הארפר.

ספסל: ביל וונינגנטון, דיקי סימפקינס, טוני קוקוץ' (השחקן השישי), רנדי בראון, סטיב קר, ג'אד בוצ'לר.

מאמן: פיל ג'קסון (מאמן העונה).

10 המהלכים הגדולים מהעונה של שיקגו 1996

מאזן עונתי: 10-72, קולעת 105.2 נק' (מקום 1), סופגת 92.9 (מקום 3).

פלייאוף: 0:3 ביתרון מצטבר של 69 נק' על מיאמי, 1:4 הגנתי על הניקס, כולל סל ניצחון של ביל וונינגטון לאחר מסירה של מייקל במשחק 4. בגמר המזרח - 0:4 מוחץ על אורלנדו מג'יק של שאקיל ופני הארדוויי, זו ששלחה עונה קודם את ג'ורדן והבולס הביתה מוקדם.

סיפור הגמר: הצמד הנפלא שון קמפ וגארי פייטון עמדו בפני הבולס וטבעת רביעית בשנות ה-90. ההתחלה הייתה נוחה עם 0:3, אבל מהר מאוד סיאטל התעשתה, ניצחה את שני המשחקים הבאים, אבל לא הייתה יכולה להגנת שיקגו במשחק ה-6 שהשאירה אותה על 75 נק' ועל ממוצע של 89 נק' בלבד בסדרה. שלוש שנים אחרי שאביו נרצח ואחרי המסע הנפשי והפיזי שעבר - ג'ורדן זכה בטבעת רביעית, ביום האב, נכנס לחדר ההלבשה והתייפח על הרצפה ברגע בלתי נשכח ומרגש.

10 המהלכים הגדולים של גמר 1996

הישג בלתי רגיל: 72 ניצחונות בעונה - המאזן הטוב בכל הזמנים.

ב-240 מילים: אז מה היה לנו שם - השחקן הגדול בהיסטוריה? היה. המאמן הטוב בכל הזמנים? היה. אחד משחקני האול-אראונד היעילים אי פעם? היה. אחד משלושת הריבאונדרים הגדולים בתולדות הכדורסל? היה. אחד מגדולי האירופים? היה. אפילו סצנת פתיחה בלתי נשכחת הייתה.

קבוצות היו מפסידות ברגע שזה נוגן ברקע

הם הפסידו שני משחקים בנובמבר, אחד בדצמבר, אפס בינואר, שלושה בפברואר (חודש קשה כמו ששמתם לב), שניים במרץ ושניים באפריל. כל זה בדרך למאזן כולל בליגה ובפלייאוף של 13:87!!

העונה המלאה הראשונה של מייקל לאחר החזרה מהפרישה, הייתה תמצית מזוקקת של כדורסל. שלמות. מאמן שהוא בכלל פסיכולוג, שידע להחדיר בצורה מופתית את "התקפת המשולש",

אבל גם להיכנס לכל שחקן לראש.

כך היה למשל עם דניס רודמן. עד הקיץ שלפני שחקן גמור שניסה להתאבד, והגיע בטרייד מסן אנטוניו בתמורה לוויל פרדו. "התולעת" חזר להיות מלך הריבאונד ואחד משחקני ההגנה החשובים בליגה.

אחרי שנתיים בהן נכשל כמנהיג, סקוטי פיפן הסכים ללכת אחורה לטובת חברו שחזר, והראה גדלות נפש וגדלות משחק. רון הארפר היה גארד שומר נהדר ובלתי מוערך, לוק לונגלי גבוה מספיק כדי לסייע בצבע, טוני קוקוץ' מדהים מהספסל וסטיב קר צלף כשקראו לו. היררכיה נכונה בקבוצת ספורט, בדיוק לפי הספר.

והיה גם את מייקל ג'ורדן. שחזר בוגר יותר, בשל יותר, מחושל יותר ומנהיג יותר - אם זה בכלל אפשרי - מהפרישה לבייסבול. זה היה ג'ורדן שעשה את כל הדרך מ-63 נק' במשחק מול בוסטון, עם הפסד, עד לג'ורדן של 30 נק' שמוביל את הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. גם אצל השחקן האינדיבידואלי הכי גדול, ההישג הרם מכל - הוא קבוצתי. כי זה כדורסל.