12 שנים, בלי עבדות: "הכרעה מעליבה" בתיק גואל רצון

"מרגיזה, מעליבה ופוגעת" - כך הגדירה אתמול (יום ב') יהודית את החלטת השופטים שלא להרשיע את גואל רצון בסעיף העבדות. יהודית שהתה ב"הרמון הנשים" של רצון במשך 12 שנה וילדה חמישה מילדיו, שיקמה מאז את חייה וסייעה לנפגעי כתות אחרים. על אף הרשעתו בסעיפי התעללות מינית רבים ואף בגילוי עריות, היא הביעה אכזבה מכך שבית המשפט לא קבע תקדים.

"התחושה הפנימית שלי היא שהשופטים לא הקשיבו לנו, וזו הייתה ההחלטה שלהם כבר בהתחלה. נדמה לי שהשופטים לא רצו ליצור תקדים שאת ההשלכות שלו קשה לשער בכל הקשור ליחסים בין גברים ונשים", הסבירה יהודית. "ההחלטה לא מכבדת אותנו כנשים ששרדו את החיים בכת ומנסות היום לשקם את חייהן". שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב נורית אחיטוב תקריא רק היום את נימוקי ההחלטה של ההרכב בראשותה, שיפורסמו באופן חלקי בשל רגישות הפרטים.

מעיין פרצה בבכי אחרי הכרעת הדין: 

יהודית, בת 34 ואם לחמישה, עשתה דרך ארוכה מאוד מאז שעזבה את הכת של גואל רצון לפני כחמש שנים. "לא עוברים הלאה ביום אחד, אחרי 12 שנה בתנאים ובמקום כזה", היא אמרה. כחלק מתהליך השיקום שלה היא חזרה לשוק העבודה ומעבירה הרצאות. באפריל האחרון עלתה לבמות הצגה שכתבה בשיתוף המחזאי אלירן כספי. ההצגה מגוללת את קורותיה בכת של רצון בהתבסס על יומניה האישיים.

"כשיצאתי מהכת הרגשתי כמו אדם שגדל ביער והיה מנותק מהצילוויזיציה והרגשתי שאני רוצה לבטא את עצמי", הסבירה יהודית. "השיקום שלי לא היה מתאפשר ללא התמיכה של המשפחה, הקיבוץ שלי, שירותי הרווחה והעקשנות של דליה אברמוף, הפרקליטה שהובילה את התיק נגד רצון".

היא קיוותה מאוד שרצון יורשע בסעיף העבדות. "מעבר לעבירות האיומות האחרות שהוא הורשע בהן, מבחינתי זהו לב העניין, חשוב לי שהמדינה תכיר בכך. חיינו שם בתנאי עבדות - אין מילה אחרת כדי לתאר את השנים הארוכות שם. הוא שלט בכול, החל מהרגשות והמחשבות וכלה בפעולות שאנחנו עושות. זו הייתה שליטה באמצעות איומים והשלטת פחד שהיה גדול בדיוק כמו האמונה בו", העידה יהודית.

יום אחד אספר הכול לילדים

השיקום של נפגעי כתות ארוך ומורכב, היא הסבירה. "אדם שיצא פיזית מהכת, עדיין נמצא שם מנטלית - כלוא בחוקים שלה. ההשתחררות לוקחת שנים לפעמים". בשנים האחרונות היא מסייעת גם לנפגעי כתות אחרים. "זו תופעה יותר רחבה ממה שאנשים חושבים".

יהודית מבהירה שיש בה "כעס גדול" על חוסר האחריות של רצון, אבל "יותר מהכול אני מרחמת עליו. הוא איש חולה ורע - אתה חייב להיות כזה כדי לעשות את המעשים שהוא עשה". הרגשות מורכבים, כשמדובר באיש שהוא גם אבי ילדיה. "זו עובדה שלומדים לחיות ולהתמודד איתה. יום אחד כשהילדים יגדלו אצטרך לשבת ולספר להם הכול, גם כך הם ילדים עדינים ורגישים מאוד שגדלים ללא אבא".

במהלך שיקומה נעזרה יהודית גם במרכז לנפגעי כתות שאנשיו היו בין חושפי הפרשה: נשים שנמלטו מגואל רצון הגיעו עם סיפורן למרכז. מנכ"לית העמותה רחל ליכטנשטיין אמרה ל-ynet כי בישראל פועלות כמאה כתות, וכי "המקרה של גואל רצון צריך לשמש תמרור אזהרה בוהק לכולנו".

כמו יהודית, גם ליכטנשטיין סבורה שהרשעה בסעיף העבדות קריטית. "זה צריך היה להיות תקדים לעוד עשרות כתות שקיימות בישראל. אם נמשיך להתעלם משטיפת המוח וההתעללות הנפשית והפסיכולוגית, ניתן יהיה לפרק כתות רק על עבירות מין ואנחנו ניתקל בעוד הרבה קבוצות", היא מזהירה.

שנה לפני מעצרו של רצון הגיעה לראשונה אישה למרכז וגוללה את פרטי הפרשה הבלתי נתפסים. בעקבותיה הגיעו שתי נשים נוספות שלבסוף התלוננו גם במשטרה והביאו לחשיפת הכת. מאז סייעו אנשי העמותה לחלק מהנשים ובהן יהודית עצמה. "מאז הן היו מוקפות בתמיכה של רשויות הרווחה, חלקן נשלחו למקלטים לנשים מוכות ואחרות שוכנו במקלטים של משרד הרווחה", סיפרה ליכטנשטיין.

ראש צוות החקירה של רצון מגיב אחרי הכרעת הדין: 

"תהליכי השיקום של נשים שיצאו מהכת של רצון היו מאוד מורכבים. זה לא דומה לשיקום של נשים מוכות. הפחד עמוק מאוד - לנשים לקח זמן להשתחרר ולהבין באיזה מקום הן נמצאות בכלל. יש נשים שהגיעו אלינו רק אחרי שנתיים. זה תהליך איטי מאוד, גם אם האדם יצא מהכת באופן פיזי - התהליך המנטלי מסובך יותר. אתה יכול לעזוב את הכת אבל הכת לא עוזבת אותך", הסבירה ליכטנשטיין.

אז מה עושים בדיוק? "חלק חשוב מהשיקום הוא השתחררות מהפחדים. בכת יש הרבה התניות, איומים באסון על מחשבות ומעשים.

 אחד הדברים החשובים זה לומר 'זה בסדר, אתם יכולים לדבר נגדו'. כאשר השיקום מתחיל בהבנה מי היה הבנאדם הזה - הנשים לא ידעו על כל המעשים והנזקים שרצון היא אחראי להם. אסור היה להן לספר אחת על השנייה וכשגילו על כך הזעזוע היה גדול".

כך למשל, סיפרה ליכטנשטיין, במהלך חקירת המשטרה התגלתה לנשים העובדה שרצון אחראי לגילוי עריות. "הנשים היו בהלם מזה", הבהירה ליכטנשטיין. חלק מהנשים נמצאות כיום "במקום יותר טוב", כדבריה. "במהלך השנים שחלפו הן החלו תהליך של חזרה לחיים נורמליים - השתלבות בעבודה ובחיי החברה. אבל האירועים שחוו שינו אותן לתמיד וימישיכו ללוות אותן".