הקלות הבלתי נסבלת של הקיצוץ בחינוך

בקיץ 2011 יצאו לרחובות ישראל עשרות אלפי הורים בקריאות חינוך חינם לכולם. מחאת העגלות יצאה נגד מדיניות הממשלה המתנערת ממחויבותה לחינוך לגיל הרך ומפקירה את ההורים לרכוש אותו במחיר מופקע בשוק הפרטי.

מובילות המחאה היו אימהות ממעמד הביניים המתגוררות באזור המרכז, אך היא הצליחה לצאת מגבולות תל אביב כאשר הפגנות הנושאות את מסריה התקיימו בחיפה, שדרות וקריית שמונה. כחצי שנה לאחר שפרצה המחאה החליטה ממשלת ישראל על יישום של חוק חינוך חינם מגיל 3, החלטה שנתפשת כהישגה המרכזי של המחאה החברתית.

עוד בערוץ הדעות של ynet

הגיע הזמן לצבא מקצועי / ירון לרמן

לפני שבוע החליטה ממשלת ישראל על קיצוץ של 690 מיליון שקל בבסיס תקציב החינוך. בניגוד לתרמית שיצרה הממשלה, לא מדובר על הידוק חגורות חד-פעמי למימון הוצאות "צוק איתן", אלא על קיצוץ קבוע שישוכפל גם בשנים הבאות. איש לא יצא לרחובות והורים לא הפגינו. תיקי בית הספר של 2014 לא החליפו את העגלות של 2011. זו לא העייפות מהקיץ שגרמה לקיצוץ לעבור ללא מחאה. זהו מעגל הקסמים של תהליך ההפרטה.

את התנערות המדינה מאחריותה לגיל הרך תפשו הורי ישראל כעוול מתמשך שנוגע לכולם, ואילו הקיצוץ בחינוך ודלדולה של המערכת הציבורית נתפשים כבעיה של השכבות החלשות בלבד. מעמד הביניים מביט ושותק, לא משום שהממשלה מיטיבה איתו אלא כי היא מאפשרת לו, בקריצה ובהסכמה שבשתיקה, להשלים מכיסו המתרוקן את מה שהיא מקצצת.

ב-2013 עמדה ההוצאה הפרטית על חינוך בישראל על 24 מיליארד שקל- 29% מההוצאה הלאומית לחינוך, לעומת 10% בלבד מהממוצע במדינות המפותחות. לעומת זאת, ההוצאה הממשלתית לתלמיד אצלנו נמוכה ב-35% מאשר במדינות אלו ומספר התלמידים בכיתה גבוה ב-29%. מבקר המדינה מצא ב-2012 כי ביותר ממחצית מבתי הספר בישראל מתגלגלים תשלומי הורים לסכום כולל של לא פחות ממיליארד שקלים.

שר החינוך הנוכחי, שמתבטא בזכות החינוך הציבורי, פועל בינתיים דווקא כדי למסד את ההוצאה הפרטית ולהפוך אותה לחלק אינטגרלי מהמערכת. על-פי חוזר מנכ"ל שפורסם ביוני האחרון, התשלום עבור שעות העשרה שהורים יכולים להוסיף יגדל בשנת הלימודים הקרובה במאות שקלים ומספר השעות יוכפל. התהליכים הללו לא מתרחשים רק בבתי ספר פרטיים ואליטיסטיים אלא בתוככי המערכת הציבורית שהופכת לפרטית יותר ושוויונית פחות.

ההוצאה הפרטית התופחת, המכסה את מה שנגרע מדי שנה מההוצאה הציבורית, מהווה עבור הממשלה דרך אידיאלית להמשיך לקצץ בחינוך מבלי להקים נגדה את ההורים. שהרי אם משרד החינוך היה כופה את נהליו בדבר תשלומי הורים ומציב חומה בין החינוך הציבורי לפרטי, כפי שנהוג במדינות מתוקנות וכפי שהמליצה ועדת גרמן במקרה של השר"פ, הורי ישראל היו נאלצים להסתפק בבית הספר המדולדל הנשען רק על תקציב ממשלתי. כך הם היו רואים בבהירות, ללא אחיזת העיניים שמאפשרים תשלומי ההורים, מה מצבה האמיתי של מערכת החינוך, ואולי עושים מעשה. 

אך כשבידה האחת הממשלה ממשיכה לקצץ ובידה השנייה היא מאפשרת לכסף פרטי לזרום למערכת, ההורים - כלומר אלו שיכולים להרשות לעצמם - מבינים את המסר ומתנהגים בהתאם. נשלם - נקבל, לא נשלם - לא נקבל. אז עדיף לשלם ולשתוק, הם אומרים. וכך עובר לו עוד קיצוץ. מעגל הקסמים הזה לא רק גורם לקיצוץ הנוכחי ולרבים שבאו לפניו לעבור ללא התנגדות. הוא גם מאפשר למדינה להתנער מהתחייבויות קודמות שלה כמו הקטנת מספר התלמידים בכיתה ל-32 והחלת חוק יום לימודים ארוך שיישומו נדחה כבר 17 שנה.

זהו מעגל שחייב להישבר. כפי שהוכיחה מחאת העגלות ומאבקים חברתיים שהגיעו אחריה, שינוי יגיע רק באמצעות מאבק ציבורי תקיף. מאבק שיהפוך את ההורים האכפתיים והנהדרים שיש בישראל מצרכני חינוך שבהסכמתם לשלם עוד ועוד גוזרים את שחיקת מעמדם הכלכלי לאזרחים שדורשים את מה שמגיע להם. בתור התחלה - הורים חייבים להפסיק לשלם תשלומי הורים ולדרוש שוב, ממש כמו ב-2011, חינוך חינם לכולם.

הכותב הוא מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il