הפנים העצובות של הפריפריה

באחד מימי הצילומים על החיים בפריפריה פגשנו באופקים תושב קשיש מוותיקי המקום. הוא סיפר שהילדים שלו עזבו כולם והוא נשאר שם לבדו. "הילדים באים לבקר אותי בשמחות", הגן האיש על ילדיו, "אבל החיים שלהם כבר במרכז הארץ". אחר כך הוסיף בגאווה שהילדים תמיד אומרים לו שכשימתו הם רוצים להיקבר רק באופקים. זה הבית שלהם. ואם לחיות, שם הם לא יכולים, לפחות במותם הם רוצים לחזור הביתה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

הקלות הבלתי נסבלת של הקיצוץ בחינוך / רמי הוד

זה סיפור על נטישת הפריפריה. ילדים שנטשו את ההורים שלהם, מבוגרים שוויתרו על החלומות ומדינה שלמה שכבר שנים מתעלמת ממיליונים מתושביה שחיים בשולי הארץ. בחודשים האחרונים נסעתי עם הצוות שלי בפריפריה לאורכה ולרוחבה. צילמנו ביישובי הדרום שהופגזו לאחרונה, ראיינו אנשים בעיירות הצפון, נכנסנו אל תוך מפעלים של אנשים קשי יום, פגשנו אזרחים פגועים בכפרים הערבים. עשיתי בחיי כבר הרבה כתבות עצובות. זו הייתה אחת הקשות שבהן.

גם ירוחם נזנחה מאחור(צילום: הרצל יוסף)

כי הפריפריה מוזנחת. ממשלות ישראל לדורותיהן לא סופרות אותה. התקשורת לא סופרת אותה, ורובנו, רוב האנשים של מדינת תל אביב, לא ממש מתעניינים במה שקורה שם. המורדים בסוריה מעניינים אותנו הרבה יותר מהתושבים בירוחם. מה לנו ולהם?

אני כבר רואה ושומע את הקולות המצקצקים. מה זה בא לנג'ס לנו? פריפריות תמיד מוזנחות ביחס למרכז, ככה זה בכל העולם. זה נכון, אבל ההבדלים בישראל חדים ודרמטיים. הנה עובדה קשה שלמדתי: בפריפריה חיים פחות. תוחלת החיים בפריפריה קצרה בארבע שנים בערך מתוחלת החיים במרכז. בהשוואה בין ערים זה יכול להגיע כמעט לעשור.

אנשים בפריפריה מתים ממחלות שבמרכז מצליחים להחלים מהן. הנה דוגמה: ברמת השרון ימותו בממוצע 214 איש מכל מאה אלף ממחלות לב מדי שנה. באופקים ימותו 306 איש, שזה 42 אחוזים יותר. ברמת השרון ימותו מסרטן 414 מכל מאה אלף איש ואילו באופקים ימותו 568, שזה 37 אחוזים יותר. ממחלות כלי דם ימותו ברמת השרון 78 על כל מאה אלף. באופקים 139 שזה 78 אחוזים יותר. בצורה דומה עברתי מקומות שונים וערכתי השוואות, בין רעננה ועכו, בין תל אביב וירוחם, בכל מקום הממצאים היו איומים. עוד התברר לי שיש מחלות של קבוצות בפריפריה שקשורות בעוני של אותן אוכלוסיות. האתיופים, למשל, הגיעו לישראל עם אפס אחוזי סוכרת, וכיום 17 אחוזים מהם לוקים בה.

העובדות והמספרים על החיים בפריפריה מבהילים. גם העדויות. במסגרת הצילומים פגשתי עשרות רבות של מרואיינים. הם היו מובסים. בירוחם, למשל, הגעתי לשכונת אלי כהן בשעה שש בערב. חושך מוחלט בכל השטחים הציבוריים ובכל חדרי המדרגות. לא רואים כלום ממטר. כשהדלקנו את פנסי המצלמות, התחילו אנשים לרדת מהדירות האפלות. הם סיפרו שכבר עשרים שנה אין אור בשכונה. אנשים חיים בחושך שנים. פניתי לעירייה ושאלתי למה זה ככה. אמרו לי שזה שייך לעמידר. פניתי לעמידר, ואמרו לי שזה שייך למשרד השיכון, פניתי למשרד השיכון שאלתי למה עשרים שנה שכונה שלמה חיה בחשכה, שלחו לי תשובה ארוכה על פעילות המשרד בנושא שיקום שכונות, אף מילה שתסביר למה שכונת אלי כהן חיה באפלה.

דיברתי עם ראשי ערים, מומחים, פרופסורים. כולם דיברו על אסון. על מחדל. על סכנה שמסכנת את קיומה של מדינת ישראל. לא פחות. אחד האנשים הכי מרשימים שראיינתי היה צביקה גרינגולד, מי שהוביל את כוח צביקה במלחמת יום הכיפורים, וקיבל את אות הגבורה. במשך חמש שנים הוא שימש כראש הוועדה הקרואה של אופקים. נסע לשם לעשות ציונות, וחזר עם מפח נפש.

כשישבתי מולו, הוא אמר לי שאופקים כמו רוב עיירות הפיתוח הפכו לגטאות איומות. שאלתי אותו איך הוא, בן לקיבוץ לוחמי הגטאות, מעז להשתמש במילה "גטו" שקשה עבור כל יהודי. צביקה נשאר קיבוצניק. הוא לא יודע חוכמות. זו האמת, הוא ענה לי. אם אופקים היא גטו, שאלתי, מה אתה עשית שם כראש העיר? והוא ענה: כשהייתי צריך להרוס בתים של אנשים קשי יום, שאין לה כלום, אבל החוק מחייב אותי להרוס להם את הבית, הרגשתי לא פעם כיודנרט. זה מה שעשיתי שם.

לבסוף מילה אישית: לפני שבועיים צפיתי בקטע סטנדאפ של תום אהרון שאמר שמהיום לא מדברים על השד העדתי, מדברים על השד הפריפריאלי. לא מדברים על מזרחים, מדברים על אנשי הפריפריה. זה היא מצחיק ועצוב גם יחד. אני מודה שהגעתי אל נושא הפריפריה אחרי הסדרה "השד העדתי" ששודרה בקיץ שעבר. במובן מסוים הפרק הזה הוא המשך הסדרה. כי מי גר בפריפריה? רוב מוחלט של מזרחים, שמתחלקים בעירות הצפופות עם עולים מרוסיה, עולים מאתיופיה וערבים. הפריפריה היא המקלט של כל נידחי החברה הישראלית, ביתם של האנשים השקופים.

תוכניתו של אמנון לוי על "הפנים האמיתיות של הפריפריה" תשודר בשעה 21:00 בערוץ 10

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il