אפשרות של אלימות: גברים נלחמים בספרים
המינגוויי לא אהב גברים, גם לא פוסטר וואלאס או פרארי - שכתבו על גברים אמיתיים מהם, ואפילו התקוממו נגדם בספריהם. כמוהם, יובל אביבי שונא להילחם, אבל כשאתה גבר אתה כמעט אוטומאטית נחשד באלימות. אולי כי המהות של העשייה הגברית היא היבריס - שכנראה מחייב עונש
אם הגברים הם ילדיו של ז'רום פרארי, מחבר "הדרשה על נפילת רומי" (להלן - "הדרשה"), אז הוא לא כועס עליהם, אבל הוא מאוד מאוד מאוכזב. נתנו להם את הכל. אוקי - לא ממש נתנו אבל הם לקחו את הכל. בכל מקרה, הכל היה בידיהם, והם חירבנו את הכל בצורה יסודית וברוטלית כמו שהם יודעים. לקחו אקדח וירו לזה בראש.
האקדח הזה מופיע באחת מהסצנות ב"הדרשה", מבליח באחת המערכות הראשונות ואכן יירה בסוף, בסצנה שמסיימת ספר על גבריות וגברים: גבר אחד פותח סכסוך עם גבר שני, גבר שלישי מגן על כבודו של הגבר הראשון ומכה את הגבר השני, באכזריות כה רבה ובלהט חושים מטורף שכזה, עד שהגבר הראשון נאלץ לירות בגבר השלישי כדי לעצור אותו. איזה מוות מטומטם של בני אנוש מטומטמים.
אני אישית, חושב שגברים הם מטומטמים. הנטייה הראשונית שלי מול גבר היא להתרחק. זה נאיבי אולי, אבל מלחמה היא בעיני דרך אידיוטית לחלוטין לפתור בעיות, ואני חושב שדי ברור שמדובר בהמצאה של גברים. אני לא טוב בלהילחם, ואני חושש שמפגש עם גברים יכריח אותי לחשוף בציבור, ובאופן שישפיע דרמטית על בריאותי הפיזית והנפשית, את חוסר הכישרון שלי באלימות. אבל בזמן האחרון אני רואה שאני לא לבד.
מתגלים לי לא מעט גברים שמאוחדים בשנאתם לגברים ולגבריות. איזה מקום איום להיות בו: לתעב משהו שמגדיר חלק כל כך גדול מהאישיות שלך. חברה טובה אמרה לי לאחרונה שהיא מתחברת לתופעה של גברים ששונאים גבריות דרך הישראליות שלה: זו אותה המבוכה, להשתייך לציבור שמתנהג בצורה איומה, שמשליכה בוודאי גם עליך. להיות גבר זה אוטומטית להיחשד באלימות, בגסות, באיטיות מחשבתית ובעצירות רגשית. ויותר גרוע מלהיחשד - לדעת שזה נכון גם לגביך.
ב"השטן הוא איש עסוק", קטע קצר ממניספט שנאת הגברים של דיוויד פוסטר וואלאס "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (להלן "נתעבים"), עושה הדובר דבר נחמד עבור מישהו אחר. לא סתם משהו נחמד. גבריות לעולם לא תאפשר את זה: "זה היה קשור בכסף. לא מדובר בסתם 'לתת כסף למישהו'. אבל קרוב לזה". כבר כאן אנחנו יודעים שאותו מעשה נחמד הוא מעשה טעון.
כסף הוא מדד של גבריות, הוא תחרות אורך, והדובר יודע זאת. ברגע שכסף מעורב, הגבר מודד את הגבריות שלו. ואכן, מגיעה סיטואציה שבה הדובר רומז לגבר השני שהוא זה שעשה עבורו את הדבר הנחמד הזה, התרומה הזו, הנדבה המשפילה הזו, וזה אכן מוריד את הגבר השני על ברכיו המטאפוריות השרוטות:
"מה שעשיתי זה עתה, במהלך השיחה, זה לא רק לתת לו להבין שאני האדם האחראי למחווה הנדיבה, אלא גם לאלץ את עצמי לעשות זאת בדרך מתוחכמת, ערמומית, שבמובלע נדמה כי היא מתנסחת בצורה עקיפה". הגבריות של פוסטר וואלאס היא נכלוליות עלובה שנכפית עליך מעצם היותך. "ניסיונותיי להיות מה שמישהו היה מגדיר כאדם 'נחמד' או 'טוב' באמת… (האירו)...אותי בעיני עצמי באור שניתן לסווג רק כ'אפל', 'מרושע' או 'מעבר לכל תקווה להיות אי-פעם טוב באמת'".
גבריות בדרך לשאול
הגבריות מפעפעת כמו נפט שחור, אל רצונית, מזהמת חלקות טובות, מכווינה את הרגליים אל השאול. פוסטר וואלאס לא לבד בתובנה הזו, שהגבריות היא משבשת הסדר הגדולה של החיים האנושיים. אמור להיות סדר לדברים. למשל, ילדים אמורים לקבור את הוריהם ולא להיפך. אבל הגבריות הופכת את האקסיומה הזו לאבק לוגי.
מרסל, הגיבור של אחד משני מסלולי העלילה המרכזיים של "הדרשה", מאמין בזה, מתוקף היותו איש מרשם האוכלוסין, "מנהל פנקסים ומכין קפה גרוע" בקולוניה צרפתית, מכור ל"סדר המדויק שקבעה תבונתו" של אותו מרשם - תבונה שיודעת את מי להרוג קודם.
כמו הגבר של פוסטר וואלאס, מרסל הוא השיבוש שגורם לעצמו לקרוס. הגבר הוא המשבש שיורה לעצמו ברגל. הוא הספרן ששורף את הספריה, איש המרשם שבמעשיו מחבל בסדר המרשם, מוכיח שהוא נידון לכישלון. הוא קובר את ילדיו, וזו אשמתו. לא במובן שהוא גרם למותם, אבל בשאיפה לשלוט בדברים, להיות גבר אמיתי. בעצם, מרשם האוכלוסין מפגר למדי. הוא מצפה שאנשים ימותו לפי השנתון שלהם, ואחד הדברים שזפרארי מתקומם נגדם הוא הניסיון לנבא משהו על המאכלת ההיא שלוקחת, החוצפה היומרנית למשטר את הבלתי ניתן למשטור, ומיד אסביר מדוע מרסל הוא כזה.
האמונה שדברים יקרו "בסדר הנכון" מגוחכת, כולנו צריכים להיות חרדים מאלימות כי היא אורבת לנו בכל פינה. "הלקוח שלנו", אומר ניצב משנה סבן, המפקד החדש של אברהם אברהם ב"אפשרות של אלימות", של דרור משעני, "הוא האדם הישר, שומר החוק, האדם הלא אלים שמבקש לחיות את חייו בלי להיתקל באלימות ובלי לחוות חרדה מאלימות או מאפשרות של אלימות". אבל משעני יודע שאין אדם כזה. הספר שלו, יותר משהוא חקירה בלשית, הוא חקירה של הכזב שבאמירה הזו.
החיים האלה רופפים, אשליה של ביטחון שבניד אחד הופכת לקטסטרופה. השותפה של אברהם אברהם, בסוף הספר, אחרי שהחקירה הושלמה, מגלה לו שהיא עוזבת את המשטרה. "גילו אצלי מחלה. לא ברור אם היא סופנית או לא".
הרוצח נתפס ונכלא, אבל לא צריך רוצח בשביל טרגדיה פתאומית. אם יש לכם ילדים אתם יודעים את זה: הרגע הכי מאושר ומלא התקווה, הופך בתנועה לא זהירה אחת לפגיעת מכונית קטלנית בראש רך. חוסר היכולת לקבל זאת, הרצון לשנות את הגורל, הוא המהות של העשייה הגברית - וזה היבריס שמחייב עונש.
אקדח במערכה הראשונה
יש רגע מכונן ב"הדרשה על נפילת רומי" שבו הכל מתבהר. מתייה, הנכד של מרסל שביחד עם חברו, כמעט אחיו, ליברו, נוטש קריירה מבטיחה כפילוסוף וחוזר לכפר הקורסיקאי הפרימטיבי שבו גדל כדי לנהל בר מקומי, ושולף אקדח גדול. אחותו אורלי שואלת אותו בתמהון "למה, יש לך בעיות עם הגבריות שלך?". אקדח גדול, מנחם את עצמו הגבר האינטלקטואל הרך, המבקש להצדיק את אי-גבריותו המבישה, הוא פיצוי על מה שחסר, לא עדות לכוח. אבל מתייה, הפילוסוף, "לא חשב כלל שהוא מגוחך. ההיפך הוא הנכון". וכשהוא מסתיר את האקדח בבר, ליברו שואל אותו, "אני יכול לדעת מה לעזאזל אתה עושה?", וכולם פורצים בצחוק כי "מה הטעם להחזיק אקדח אם אף אחד לא יודע שיש לך אקדח?".
זו התפיסה הגברית: אל תחביא את האקדח, הצג אותו לראווה. אלא שזו בדיוק הבעיה: הצורך הזה של מי שאינו יודע להשתמש בכלי זין להראות שיש לו כלי זין. הבעיה של מתייה היא שהוא א-גבר הרודף אחרי הוכחה לגבריותו. מתייה וליברו נטשו את האקדמיה כדי שכולם ידעו שיש להם אקדח, אבל הם לא יודעים להשתמש בו. הם יודעים לירות, ללחוץ על ההדק, אבל באגרסיביות שלומאלית של גברים שאינם מבינים באמת מהו כוח וכיצד להפעילו.
פרארי יוצר בספר הזה בצורה ברורה, הקבלה בין מרסל למתייה: שניהם מנסים בכל כוחם להיות גברים למרות שהם לא, אם נצמדים לתכונות היסוד של גבר. חוץ מאיש המרשם, מרסל הוא גם תינוק עלוב שנולד כריאקציה למלחמה. "אביו נשבה בקרבות הראשונים בחבל ארדן… הוא לא מת אלא חוזר לכפר בפברואר 1919, כדי שמרסל יוכל לצאת לאוויר העולם. ריסיו נשרפו, ציפורני ידיו כמו אוכלו על ידי חומצה ועל שפתיו הסדוקות אפשר לראות את השרידים הלבנים של העור המת ממנו לא יוכל להיפטר לעולם". תיאור האקט המיני שיצר את מרסל מעורר רחמים ופלצות.
הוריו "התייגעו בחירוק שיניים לחכך את גופיהם זה בזה, מפתלים וחוקרים את בשרם החרב על מנת לעורר בו את המקורות העתיקים שיבשו מחמת הצער, האבל והמחל ולדלות ממעמקי חלציהם את שאריות הלשד והריר, ויהא זה בדל של לחות, מעט נוזל שישמש מכל לחיים, טיפה אחת ויחידה, והם התאמצו כל כך עד שאותה טיפה בודדה פכפכה לבסוף והתעבתה בתוכם".
מרסל נולד חלש וחולה. גבר חלש וחולה, וזה אמור להיות בסדר, אבל זה לא. כל נעוריו נועדו לנצח את המחלה, להביס את העובדה שהוא עצמו נולד כהתנגדות למלחמה ולבחירה בחיים, ולהפוך לחייל - דבר שבסופו של דבר נמנע ממנו בצורה שרירותית למדי והותיר אותו כמה כל חייו.
ומתייה הוא אינטלקטואל, בן לדור חדש, שמקדש את הלימודים ולא את המלחמה. הוריו שולחים אותו לבית ספר מצוין כדי ללמוד, להיות איש של ראש. והנה הוא בוגד בשליחות הזו כדי להיות גבר אמיתי, איש הידיים, ולפתוח בר. בסופו של דבר, גם אם אנחנו משוררים וחולים, כולנו רוצים להיות חיילים או לפתוח בר. זו כמעט קלישאה, גברברי ההייטק הישראלים הרכרוכיים, שעוטים על עצמם סינר כדי להכין עוגיות לילדים, אבל יושבים פעם בשבועיים על הבר עם חבר ואומרים בהחלטיות: "אין, חייבים לפתוח מקום משלנו. היי - נוכל לשתות בחינם". או שהם אומרים, "אין, חייבים לשטח את עזה. אני שמאלני והכל, אבל הפעם אין ברירה".
באוניברסיטה שבה לומדים מתייה וליברו, "אווירת האדיקות ששררה בחדר המאובק באגף C אליו הוגלו, לא הצליחה להסתיר את ממדי החולשה שלהם. כולם שם היו מובסים, נפשות עם ליקויי הסתגלות שבקרוב יהיו גם בלתי מובנות, ניצולי אפוקליפסה נכלולית שהשמידה את בני מינם ומחקה את מקדשי האלים שהעריצו, שאורם נגה פעם על העולם". בקצרה, לוזרים ששכחו מה זה להיות גברים.
ואותו מתייה, כשבכפר מוגשת לו קערה של אשכי חזירים, "השתדל לא לחשוף את הפתעתו כיוון שהעולם הזה היה שלו, אף שלא הכיר אותו עדיין על בוריו, וכל הפתעה, דוחה ככל שתהיה, חייבת להישלל בו במקום… שפה שמתייה לא הבין אבל ידע שהיא שפתו". הגבר יודע לאן הוא צריך להיות שייך: זללן אשכים, לא עכבר ארכיונים מעופש.
מרסל מנסה לברוח אל המלחמה מגופו החולני, ומתייה מנסה לברוח מהאינטלקטואליזם הבזוי אל המאצ'ואיות הקורסיקאית, אל חיי הלילה. התשוקה לנהל בר והתשוקה להיות חייל - שתיהן תשובות לאיזו רכרוכיות עלובה של הגבר. אפסיות מדעי הרוח, אפסיות הגוף האנושי. ננצח אותם. דווקא מתייה ומרסל לא מתים. מי שפוקע בסופו של דבר הוא דווקא ליברו השקול, ומרסל ימות בשיבה טובה, בניגוד לילדיו. אבל מתייה ומרסל משבשים את הסדר. הם דופקים את הסיסטם. הם מנסים להיות משהו שהם לא, קוברים את הזהות שלהם במו ידיהם, מצלקים את עצמם.
הם מבינים רק כוח
כמו הגיבור של אחד מספרי חניכת הילדות הגדולים ביותר, "אהרן והעפרון הסגול", שבורא מתוך מוחו שלו עץ תפוחים עסיסיים, נבהל מהאפשרות שמישהו יגנוב אותם, ולכן מעמיד "מתחת לעץ דרקון מפחיד, שימשור על התפוחים. זה היה דרקון מפחיד נורא. הוא הפחיד אפילו את אהרן. ואהרן נרתע ונסוג אחורנית. היד שהחזיקה את העפרון הסגול רעדה. פתאום הבין אהרן מה קורה. אבל עד שהבין כבר טבל בתוך גלים של אוקיינוס". הגבריות החזקה, האלימה, היא בעצם תגובה נחרדת לבהלה איומה ואחריתה - אסון עצמוני.
מתייה ומרסל מנסים להיות גברים, בכוח, באלימות, לכפות על הגוף ועל הנפש תכלית מומצאת כלשהי, שמרסל ברא נגד דמותו של אביו שחזר שבור משבי, ומתייה ברא נגד דמותיהם של אבותיו הקדמוניים - מנהלי הבר הקודמים, הכושלים.
אלה ההורים. אי אפשר להכחיש זאת. מתייה המעודן, הרך, שולח לסבו, מרסל, פתק בכל שנה, ביום ההולדת שלו. "יום הולדת שמח, אני אוהב אותך, נכדך מתייה". אבל הסב הקשוח, המכור לקשיי שדה הקרב, עונה לו "בני, אתה עוד מעט בן שלוש עשרה, אתה יכול לחסוף ממני קריאה של שטויות שלא הולמות את גילי או את גילך. כתוב רק אם יש לך משהו לומר, ואם לא - אז לא".
אמו של מתייה, קלודי, מוצאת את המענה לפני בנה. "אתה חתיכת זקן מטומטם, סבא", היא אומרת למרסל, "ובטח תתפגר כמו זקן מטומטם, אבל בינתיים, שלא תעז יותר לדבר ככה אל הבן שלי". האם היא מצילה אותו בכך שהיא משמרת קצת את הנפש העדינה שאומרת בקלות רבה כל כך "אני אוהב אותך"? או שאולי מרסל הוא זה שהיה יכול להציל את מתייה? בכל מקרה, נבואתה מתגשמת - מרסל אכן מתפגר בסוף כמו זקן מטומטם. שלא כמו הרבה דמויות אחרות, שמתות צעירות בהרבה ממנו.
"תשמעו משהו מוזר", כותב דיוויד פוסטר וואלאס ב"בלי שום מובן", קטע אחר ב"נתעבים": "זה היה לפני שנתיים, והייתי בן 19, והתכוננתי לעזוב את בית ההורים, וללכת לגור לבד, ויום אחד בזמן שאני מתכונן פתאום בא לי הזיכרון הזה של אבי מטלטל לי מול הפרצוף את הזין שלו פעם כשהייתי ילד קטן. הזיכרון צץ משום מקום, אבל הוא כל כך מפורט ונראה לי כל כך משכנע, שברור לי לגמרי שהוא אמיתי".
גם משעני חותם את הספר שלו בטענה שאי אפשר "להציל ילדים מההורים שלהם". בקטע "מוסוליני: הבלוף הגדול ביותר באירופה", שכתב ארנסט המינגוויי עבור טורונטו דיילי סטאר ב-27 בינואר 1923 ונכלל בקובץ "כותרת משנה", הוא מציע לקוראים: "בחנו את נטייתו לדו-קרב. האמיצים האמיתיים אינם צריכים להשתתף בדו-קרב, והרבה פחדנים משתתפים כל הזמן בדו-קרב כדי לגרום לעצמם להאמין באומץ לבם".
הקטע שבא לאחר מכן, הנושא את הכותרת "חייל צעצוע רוסי", נכתב ב-10 בפברואר 1923 ומתאר את דמותו של גיאורגי צ'יצ'רין, שר החוץ הסובייטי. "צ'יצ'רין, עליכם לדעת, מעולם לא היה חייל", כותב המינגוויי, "במפגש פנים אל פנים הוא ביישן. הוא אינו פוחד מהתנקשות בחייו, אבל הוא מחוויר כשמנפנפים באגרוף מתחת לאפו. אמו נהגה להלבישו בשמלות עד שהיה בן 12… זוהי חולשתו. הילד שהולבש בשמלות עד גיל 12 רצה תמיד להיות חייל. וחיילים בונים אימפריות ואימפריות עושות מלחמות".
כמה מושלם יודע את זה המינגוויי, שגם אמו שלו הלבישה אותו שמלות כשהיה ילד וכינתה אותו "ארנסטין", ולפי פרשנים מרחיקי לכת אף איימה עליו בקיצוץ איבר המין שלו. ונערים כאלה גדלים לאהוב מלחמות שוורים, וחיילים שבונים אימפריות, ואימפריות שעושות מלחמות.
"אם אתה רוצה לשמר איזה דימוי של עצמך כגבר אמיץ, נוקשה, מאוזן לגמרי ומוכשר בעיני אשתך, לעולם אל תקח אותה למלחמת פרים אמיתית… גיליתי שמלחמת הפרים דורשת כמויות גדולות של אומץ מסוג מסוים, שכמעט לא היה לי (אבל בכל זאת, המינגוויי הכבול למא'צו שבתוכו חייב לרמוז שיש בו משהו מלוחם השוורים - י"א)... רוב הבעלים יכולים בכל זאת להסתדר עם הנשים שלהם, ראשית מפני שיש רק מספר מצומצם של לוחמי פרים, ושנית, יש רק מספר מצומצם של נשים שראו אי פעם מלחמות פרים".
המינגוויי לא אוהב גברים. כמו פוסטר וואלאס, כמו פרארי,
מדובר ביוצרים שמשהו בהם מתקומם נגד מי שהם, ובמידה רבה של צדק. הגברים האלה, שהמינגווי מתאר בהערצה מהולה ברחמים במלחמה האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה, הם גברים אמיתיים. והם חלשים, וילדים, ונואשים כל כך להביס את מה שבעצם הוא רך, ונקי, וטוב. הם להוטים לצאת למלחמה כדי שחס וחלילה לא יצטרכו להתעמת עם הרגשות העיסתיים, הנבזיים, של האהבה והפחד והבושה.
ב"לנצח מעל לראש" שב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" פוסטר וואלאס מתאר קפיצה ממקפצה, ושלא במקרה גם הנער שלו, כמו מתייה הכותב לסבו, הוא עוד מעט בן 13, חתן בר מצווה. "יום הולדת שמח", נפתח הקטע, "יום הולדתם השלוש עשרה חשוב… יש לך שבע שערות בבית השחי השמאלי. שתים עשרה בימני...שיער מתפצפץ, חייתי".
הנער הזה צריך להפוך לגבר. אבל הוא עומד על המקפצה ומפחד. "האגן המרובע הוא יריעה כחולה קרה. קר הוא פשוט סוג של קשה. סוג של עיוור… הכל משתנה כשאתה מגיע בחזרה למטה. כשאתה נחבט, עם משקלך. אז איזה מהם הוא השקר? קשה או רך? דממה או זמן? השקר הוא שזה או האחד או האחר". עבור וואלאס, לגברים היה סיכוי. כמו שברחם כולנו מתחילים כנקבות, ורק לאחר מכן אנו מגדלים את איברי המין הזכריים, ככה גם זכרים היו פעם בטוחים בעצמם, בטוחים במקומם, מכירים באומץ בחולשותיהם.
אבל ברגע שקפצת, ברגע שהתבגרת, ברגע שהפכת לגבר, וואלאס מזהיר שהכל כבר אבוד. מכאן זה רק עניין של זמן עד שהכל ישתבש - תשכח את המשורר, תשכח את הפחדים, ותתקדם לעבר המוות. שלך או של מישהו שאתה אוהב. המאמץ הזה של להיות גבר, להיות חזק, להרוג את הפר, להסתכל בלבן של העיניים, לא להראות רגשות, להגיש בירה, לזרוק זין, להכניס מכות, לשמוע מוזיקה בווליום, לעשן סיגר, להטריד מינית - המאמץ הזה יהרוג את כולנו.
