לכבוד החג: הספר שעשה לנו טוב על הלב

ניר ברעם יוצא למערב

את התרגום הנהדר של גדי גולדברג ל"יונים בדשא" של וולפגנג קפן - בעיני אחד הספרים המזהירים במחצית השנייה של המאה ה-20 - אני קורא שוב ושוב כבר כמה שנים. עכשיו גולדברג תרגם מחדש את "במערב אין כל חדש", הרומן הקלאסי של אריך מריה רמרק. תרגום הספר לעברית עכשווית, מדויקת ומשוחררת - מחזיר את הרומן הזה למחזור הדם של הספרות הישראלית.

עיתוי פרסום הרומן קרוב כל כך למלחמת האחרונה בעזה מוסיף לקריאה משהו מעניין. בישראל הדיון על המלחמה נוגע לשאלת המטרות, היעדים והמחיר: "התריעו ולא התריעו", ולדיון בין המבינים בפוליטיקה והיסטוריה. ואילו המבט על מלחמת העולם הראשונה ברומן אינו היסטורי וגם לא רחב יריעה.

"במערב אין כל חדש". תרגום חדש ורלוונטי מתמיד

מדובר באנשים צעירים מאוד, המגלים את זוועת המלחמה בצורת מתים שנערמים מולם, עייפות ורעב, פצועים מדממים, קצינים רודפי כבוד, וטקסים מטופשים החוזרים ונשנים. כל הדיבורים "המבוגרים" על המלחמה נשמעים להם טרחניים: "תמיד הם חוזרים אל אותו נושא עצמו, כמה רע המצב וכמה טוב המצב... אינני מוצא קשר לכל זה".

מתוך הסירוב לכתוב רומן המציג את המלחמה כמהלך היסטורי-פוליטי מורכב, ומעדיף את ה"אני" או ה"אנחנו" (גוף ראשון רבים) ומתאר את העולם מבעד לעיניים של קבוצת אנשים צעירה, ממש מגובה החפירות - נובע כוחו של הספר. זהו דיבוב נדיר בעוצמתו של תודעה תזזיתית הנעה באותו כוח חיים, בין פיתוי לנשק נערה - להימנעות ממוות כמעט ודאי, מעונג החופשה עם אמא - להרג של חייל אחר במו ידיך, ושוב אל השוחה ואל הייאוש המתאבל על אובדן חבריך. תודעה במצב של תימהון, היכולה להאמין שהמלחמה חסרת פשר, אך גם להתעצבן על הימלשטוס שמעמיד פני פצוע בבונקר.

היעדרו של מספר המבין מלחמות והיסטוריה, והטון הפשוט והישיר כשבו מתוארות חוויות הגיבורים, מקנה לספר כוח עז של חיות ושל נעורים - המתקיימים לצד כל הריטואלים שסופם במוות. כאילו הרומן מסלק החוצה את ההיסטוריה והאידיאולוגיה והדיבורים היפים, ומשאיר את החיים ואת המוות כשני הקטבים היחידים שמשנים באמת.

שהרי לצד המוות יש בספר משפטים כאלה: "הודות לרטט הדאגה של אמי אני שב ומוצא את מנוחתי.. כי העולם רך כגומי והעורקים פריכים כגופרית". נדמה כי הקורא - החש שהספר פונה גם אליו - נדרך כולו בעודו מתחקה אחר הגיבורים המתעקשים "ובכל זאת חיים", בעודם נהדפים אט-אט אל מותם הבלתי נמנע. כמו שאומר הגיבור לחייל האויב שהרג: "תמיד אנחנו מבינים הכול מאוחר מדי".

הפלא של דקלה קידר

בתי בת שמונה וחצי. כמו הפעם הראשונה שבה הפסקתי לפרוש ידיים ולחכות שתרוץ אלי, כמו היום בו חזרה לבד מבית הספר, כך גם אזכור את הבשורה, "הלילה אני קוראת לבד!". מנורת לילה הותקנה ליד מיטתה, ועד מהרה היא החלה לקחת איתה ספר לכל מקום, לקרוא בהפסקות ולהתחנן לעוד פרק לפני השינה. את "פלא" קניתי דווקא לעצמי, אבל היא תפסה אותו לפני ושקעה בו מיד.

הדחף הראשוני שלי היה לעצור אותה, לוודא שהספר הוא "לגילה". בכל זאת, זהו סיפור התמודדותו האכזרית למדי של ילד בן עשר שסובל מעיוות קשה בפניו. אלא שאני עצמי כילדה, רתחתי כשהוריי, מורי והספרניות טענו: "זה לא לגילך", והציעו לי תמיד אלטרנטיבות מנוקדות מרוככות, מול בחירותיי הספרותיות. הבנתי שכנראה שהמבוגרים סביבי לא רוצים שאדע משהו - ומובן שמאותו רגע הקפדתי במיוחד לקרוא ספרים שאינם לגילי.

דקלה קידר. חשוב להקפיד לקרוא ספרים שאינם לגילך(צילום: יהונתן שאול)

מדי יום בתי סיפרה לי על אוגי, על "העיוות", על עיניו השקועות בלחייו, על הניתוחים, על הילדים המרושעים ועל משפחתו - גם אחרי תום הקריאה. עכשיו גם אני קוראת אותו. אולי הוא דווקא כן לגילה, זה לא חשוב. הספר קרא לה - בזכות העטיפה, בזכות התקציר, והיא נענתה לו, וצדקה.

הורים, מורים, ספרנים, יודעים מה נכון לקרוא ומתי. אבל לקרוא ספרים זה כמו לדבר עם אנשים. וכמו שלא אומרים לילד: "אל תדבר איתו, הוא לא בגילך", אני לא מאמינה שאפשר להכריח תמיד גיל לספר. אולי רק מבחינה גרפית, שעשויה להקל. משום שספרות טובה היא ספרות שמתקיימת בזכות הקורא, ועל אחת כמה וכמה - הקורא הצעיר. זה שעשוי לראות בו אלטרנטיבה למסכים המפתים מסביבו. זה שיחפש את הספר הבא כדי לשחזר את חווית הקריאה. זה שישכנע את חבריו בלהט לקרוא גם. זה שבזכותו ספרים וספרות ימשיכו להתקיים ולהשפיע על חיינו.

הנס של שמעון אדף

"ראנא", ספר השירה של חדווה הרכבי, שיונק מחוויית אובדן שהופשטה מתכניה המיידים ונעשתה לקווי מתאר, הוא היצירה מעוררת התקווה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אמירה מתמיהה לכאורה, אבל במהלך הקריאה, ובמהלך קריאות חוזרות, שבה ודבקה בי החיוניות העצומה של השירים, שבה וניצתה בי התקווה שהוא מציע.

הסיבות לתקווה ברורות לי: הספר מאפשר בחינה מחודשת של השירה של הרכבי. ומשום שהיא בשיאה כמשוררת כאן, הספר מציב דגם ממשי של התבגרות שירית במציאות תרבותית שחסרים בה דגמים של משוררים שהבגרות מיטיבה עמם (אבות ישורון הוא הדוגמה המובהקת למשורר שהעמיק והשתכלל עם השנים, ושירתו מהווה מקור השראה לספרה של הרכבי).

שמעון אדף. ממליץ על ספרה של חדווה הרכבי (צילום: רונן ללנה)

אבל יותר מכול התקווה מתעוררת לנוכח המשבר הקרב של השירה הישראלית, משבר המוכחש בינתיים בפניה הנמרצים ובחיוכיה המיוחצנים. טעמו פשוט: השירה שינתה את המודוס שלה. ההגדרה הידועה של לאה גולדברג לשירה, "מועט המחזיק את המרובה", אינה תקפה עוד, משום שנקודת המוצא של חלק הארי של השירה הנכתבת כיום היא "המרובה" - הליהוג האינסופי של העצמי כמעשה שבשגרה, האינפלציה של תיאוריה פרשנית, הנגישות המאיימת של מערך הייצור וההפצה. הסכנה שאורבת לפתחה היא, אפוא, היפוך ההגדרה של גולדברג, היעשות ל"מרובה המחזיק את המועט".

הרכבי תופסת את הסכנה בחוש המשוררת שלה. היא יוצאת מאחד המקורות של "המרובה", עודפות הדיבור במרחב חיינו. ומעבדת אותו באמצעות חזרות, קצב היפנוטי, גיבוש של התנסות בשיר אחד ופירוקה בשיר אחר, השעיה של מה שמבקש להיאמר, אריגת מערכת משוכללת של הדהודים והשתקפויות בתוכו, עד שהקריאה ב"ראנא" משולה לכניסה לעולם בעצם התהוותו, לסדנה של נסים, לטרקלין שבו נולד "מרובה המחזיק את הבלתי נדלה".

חתרנות פתאומית על פי חגי ליניק

ספרו של חוליו קורטאסר "ניירות פתאום" בהוצאת הספרייה החדשה, בתרגומה של טל ניצן, עשה השנה טוב מאד לספרות הישראלית. לא במקרה ספר מתורגם הוא זה המציע אפשרות אחרת הסוטה מהדרך הראשית בעלת הקול הזהה והשחוק עד דק.

הספר "ניירות פתאום" הוא "אוסף של סיפורים, הרהורים ומעשים שהיו" וכתוב בקול אישי לא מתחכם, ובעיקר לא נחבא מאחורי פעלולי סרק. הצלחת ספר מתורגם העוסק במבט האישי האינטימי, בדומה להצלחת ספרו של דיוויד פוסטר וואלס "ראיונות קצרים  עם גברים נתעבים" - מצביעה על תופעה, ואפשר לזהות הבהובי ניסיון אצל כותבים ישראלים להתנתק מהטון החמים המוביל בספרות הישראלית.

כדי להתנתק לא נותר אלא לשבור את המסגרת הסיפורית, והשבר הזה מאפשר להחיות את הקול האישי האינטימי, ובעיקר להעניק לו נוכחות. מתוך כך המעשה השני הכי טוב שקרה לספרות הישראלית השנה הוא ספרו של עמיחי שלו "על החתרנות" בהוצאת אפיק.

השירה שנגעה בכנרת רוזנבלום

השנה הזאת תפסה בעורפה של הספרות הישראלית, תחבה את ראשה המקליש לאסלה, עמדה בפישוק רגליים והתמידה באחיזתה, עד שתיגמר ההפסקה הגדולה או עד שייגמר החמצן בריאות. היו נימוקים למעשה, כוחות השוק והסברים אחרים, כמו מותן של טכנולוגיות ושינויים בהרגלי הצריכה. אבל בסופו של דבר, כמו בכל מעשה של בריונות, גם הספרות חטפה - פשוט כי אפשר היה.

כנרת רוזנבלום. מישהי בדרום העיר ניצחה

חוק הספרים נכנס סוף סוף לתוקף, מעוקר וחלקי, וספרי המקור נעלמו משולחנות התצוגה בחנויות הרשתות. סטימצקי קרסה בקול גדול, הוצאות הספרים מחקו חובות, עורכים הוצאו לחופשות ללא תשלום, סופרים ספקו כפיים בייאוש. באין קורא, באין קונה, ספרים שנהרו במשך שנים רבות, נדמו היה שייוולדו מתים.

"זאת היתה ארץ האפלה שלי.

דיבורים גדולים, אנשים גדולים, העולם הגדול, הכל

התגמד בה. מישהי אחרת צריכה היתה לבוא ולנצח".

ובמקום אחר בדרום העיר, מישהי באה וניצחה. בצהריים הלוהטים של יום שישי, מאות אנשים נאספים כדי לשמוע שירה. מצטופפים במועדון התת-קרקעי, נשפכים מיציאות החירום שלו, מחזיקים מעמד שעות בעמידה, גומעים בצמא שירה ואת המחשבות אודותיה.

"בצע", ספר הביכורים של תהל פרוש, פסיכולוגית ומשוררת, הוא התאום החי של הפרוזה הישראלית. השירה של פרוש היא לעתים פרובוקטיבית, לפעמים לירית ועדינה, לפעמים יומיומית כמו שיחת סלון או קונקרטית כמו מניפסט פוליטי. בדרך כלל היא מצחיקה וטרגית ותמיד מעניינת מאוד.

אבל לא רק השירים פורצי גבולות, אלא גם הדרך שהם מפלסים לעצמם בעולם. בדומה לשיריה של נעם פרתום, שהבעירה את המים באש על גבי כל פלטפורמה אפשרית, גם השירים של פרוש לא פורחים רק במוספי הספרות, אלא בבלוגים, בהפגנות, בפייסבוק, ביוטיוב. בשירתה כמו בפעולתה, פרוש היא חצופה ותובענית, נאיבית וקומוניקטיבית. היא לא מתביישת לתבוע את מקומה, להתיימר לחשוב שהשירה שלה - ושהיא עצמה - חשובות, ושיחד הן יכולות לחולל דבר מה בעולם.

זה כבר כמה שנים, שהשירה היא נערת הרוק של עולם התרבות, ולא אותה עלמה חווריינית ומבויישת שהיתה פעם. בלית כל מודל כלכלי סביר, בלי שום יכולת להתפרנס או לפנטז על פרנסה, השירה לפחות עושה חיים משוגעים. הדיסטורשן שלה מגרד ומרעיש ומשמח, והוא מזכיר לספרות כמה דברים על הרעשת אמות הספים, על פעולה ללא מודלים כלכליים, כנגד כוחות השוק, ללא תלות בממסד, על אמנות המתרחשת לשמה. הדיסטורשן של השירה צריך להזכיר לספרות: תפסיקי כבר להאמין לכל מה שאומרים עליך.

דרור משעני על (ערס) פואטיקה חדשה

תעשיית הספרים הממוסדת, עם רשתות הספרים וההוצאות הגדולות שמרכיבות אותה, חוותה השנה קריסה מצערת מאוד, שכולנו מקווים שתצליח להתאושש ממנה בשנה הבאה. אבל לקריסה הזאת היתה לפחות תופעת לוואי תרבותית משמחת אחת: ספרים רבים ראו אור באופן עצמאי, בעזרת מימון המונים או בלעדיו, ונמכרו במאות ולעתים באלפי עותקים בחנויות הספרים הפרטיות ובמהדורות דיגיטליות. ובניגוד לעבר, הם לא היו ספרים זניחים דווקא.

כמה מהספרים המשמעותיים ביותר שראו אור בעברית השנה באו לעולם בדיוק כך - עצמאיים, מתריסים, קוראים תיגר לא רק על נורמות ספרותיות, אלא על תעשיית הספרים עצמה ועל ערכיה. מבין הספרים האלה, שני הספרים המשמעותיים ביותר, בעיני, הם ספרי השירה הראשונים של המשורר רועי חסן והמשוררת עדי קיסר, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר) ו"שחור על גבי שחור" (הוצאת גרילה תרבות).

דרור משעני. קהילת קוראים נאמנה לשירה(צילום: אריק סולטן)

יש הרבה הבדלים בין שני קבצי הביכורים האלה ובין שני המשוררים שכתבו אותם, ומרתק לקרוא אותם בזה אחר זה ולהתבונן בהבדלים האלה - אבל יש להם גם הרבה במשותף. שניהם קבצי שירה שיצאו, לא במקרה אלא מתוך בחירה, מחוץ להוצאות המסחריות הגדולות, כעמדה תרבותית; שניהם טעונים אנרגיות של מהפכה ועשויים (גם, לא רק) מזעם ומכאב, ולכן עוררו סערה עוד לפני שפורסמו.

שניהם השיגו עוד לפני יציאתם לאור הישג יוצא דופן: הם נוצרו עבור קהילת קוראים גדולה למדי, נאמנה, נלהבת, שחיכתה להם באמת, כפי שלא חיכו כאן לקובץ שירים מזה שנים רבות. ובעיקר - בשני הקבצים יש שירים ("מדינת אשכנז", "אני המזרחית" אבל עוד הרבה אחרים) שכבר עכשיו ברור כי אי אפשר יהיה לספר את סיפורה של השירה העברית בשנים האחרונות בלעדיהם.

ביקור בית עם אשכול נבו

קראתי את "בתים של אחרים" מאת דקלה קידר בלילה אחד. מונית היתה אמורה להגיע בחמש בבוקר לאסוף אותי לשדה התעופה. התחלתי לקרוא אותו בסביבות שתיים-עשרה בלילה, ואמרתי לעצמי: אקרא כמה דקות ואז אכבה את האור. אבל מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הייתי מסוגל להפסיק. בדרך כלל אומרים דברים כאלה על ספרי מתח. אבל הרי המתח החזק מכולם הוא זה שנוצר כשאתה פוגש ספר שנוגע בך במקום עמוק ומטריד, כל כך עמוק ומטריד שקשה לקרוא לו בשם. כל כך עמוק ומטריד שאתה חייב להמשיך לקרוא, כדי להבין איך זה שספר נוגע בך ככה.

גם עכשיו, חודש אחרי, אני מתקשה לשים את האצבע. מה בדיוק היה שם. למה הנערה-הגיבורה של הספר, ג'ולי, עוררה בי דאגה כה גדולה, ממש חרדה לגורלה. למה היה לי אכפת כל כך שאמא שלה, רותי, תמצא אהבה. למה המושב שבו הן גרות היה מוכר לי עד כאב, למרות שמעולם לא גרתי במושב.

אשכול נבו. בדרך לשדה התעופה היה לו מפגש אישי עם ספר(צילום: חגי דקל)

אני יכול לפרט את מעלותיו ומגרעותיו של הספר. להשתמש במשפטים שמבקרים משתמשים בהם. אבל אני לא רוצה. לא רוצה להשתמש במשפטים של מבקרים וגם לא ממש רוצה לפענח את הכישוף שהספר הזה הטיל עלי. אני גם לא יודע, או יכול להבטיח, שכל מי שיקרא את "בתים של אחרים" ירגיש אותו דבר. נס המפגש בין קורא מסוים לספר מסוים הוא בסופו של דבר - נס אישי מאוד. ובכל זאת חשבתי שאולי כדאי לנצל את ההזדמנות ולהפנות את הזרקור אליו. ספרים רבים יוצאים לאור. מעטים מהם נכנסים כך אל הלב.

תהל פרוש מצאה שמחה

"בית השמחה" של אידית וורטון הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו השנה בתרגום לעברית. הספר נכתב ויצא לאור באנגליה לפני כמאה שנה אבל נקרא כאילו נכתב היום: יש בו תערובת טלנובלית פתיינית הכוללת את לילי בארט, גיבורה יפהפייה שרוצה לטפס במעלה הסולם החברתי באמצעות נישואים מבטיחים. יש בו תיאור וניתוח מבריק של החברה הגבוהה באנגליה על כל מהלכיה הפוליטיים והמקיאווליים, וגם דרמה רומנטית חוצת מעמדות חברתיים וכלכליים.

עם זאת, על אף הקרנבל הזה ובניגוד חד לשמו, "בית השמחה" הוא אחד הספרים המדכאים ביותר שיצא לי לקרוא. לילי בארט אינה דומה למטפסות חברתיות אחרות: היא אינה סקארלט אוהרה מ"חלף עם הרוח" או בקי שארפ מ"יריד ההבלים", היא אפילו אינה אודט מ"בעקבות הזמן האבוד". כל אלה הן שרדניות מקצועיות בעולם עוין, דמויות נועזות בעלות כושר נפוליאוני להתמקד במטרה.

"בית השמחה". כסף יוצר יחסי כוח

לא כך במקרה של לילי בארט - כאן מדובר על מטפסת חברתית כושלת. כזאת שאינה מצליחה להתגבר על נטיות לב בלתי כלכליות שפוגעות בסיכוייה להתקדם בכיוון הנכון אל עבר נוחות חברתית וכלכלית. וורטון מכניסה קונפליקט מוסרי לתוך נפשה האסתטיקנית של לילי בארט, שמביא אותה לסוף נוראי במיוחד - אבל לא כאן טמונה גדולתו של הרומן.

היא טמונה בהמחשה מבריקה, מדוקדקת, של וורטון את העולם החומרי של הכסף, את לשונם האילמת של העצמים הנקנים בכסף, ואת האלם שאלה ממיטים על אפשרויות השפה של לילי בארט והאפשרות שלה לדמיין עתיד. "בית השמחה" תוקע סיכה מחודדת בפנטזיה הקולקטיבית שלנו על אפשרויות האהבה הרומנטית בתוך עולם הכסף (נושא חביב על כותבי רומנים רבים). הוא מראה איך כסף יוצר יחסי כוח, ואיך גברים שנהנים בדרך כלל מעליונות כלכלית על נשים, אינם יכולים להכיר ולהבין את יחסי המסחר בגוף מצד נשים במציאות כזאת.

"בית השמחה" הוא קריאת חובה בגלל שהוא לא מרכך את המציאות עבורנו, אלא מראה איך הפנטזיה הרומנטית החלולה היא נחלתם של בעלי הכוח - ומוכלת על כולנו.

יואב אבני על פשטידה טיבטית

בפאתי סיאטל כתב קשיש בן 82 את זיכרונותיו. "המו"ל שלי קורא לזה 'אוטוביוגרפיה', בהיעדר מילה אחרת, טובה יותר", אמר באחד הראיונות,

"אבל זו אוטוביוגרפיה טיפוסית כמו שדַמְבּוֹ הוא פיל טיפוסי". לסופר קוראים טום רובינס, ולפִּילון - "פשטידת אפרסקים טיבטית". הספר יצא לאור בארה"ב, במאי האחרון. ספק אם יתורגם לעברית, ובלי ספק - כדאי שיתורגם.

רובינס נולד בקרוליינה-הצפונית, התחנך (בהיעדר מילה אחרת, טובה יותר) בפנימייה צבאית, סולק מלימודי עיתונאות עקב בעיות משמעת, שירת בחיל האוויר כמטאורולוג, ונע מערבה, עד שהשתקע בפאתי סיאטל. אבל כל אלו רק פרטי ביוגרפיה, הרי כל סופר מחזיק בהם. אז מדוע החלטתי לכתוב על ספר שספק אם יתורגם? ומה יש, לדעתי, ברובינס שאין בסופרים אחר? אנסח מחדש: מה יש בו יותר מבאחרים?

מעוף (התשובה במהופך היא "פועם"). בשפה עשירה, אוצר מילים של ממש, כתב רובינס שמונה רומנים פועמים: מערבון על בעלת אגודל מגודל המתמחה בטרמפים, סיפור אהבה המתרחש בחלקו על קופסת סיגריות "קאמל", אפוס היסטורי הנפתח בבוהמיה העתיקה ומסתיים הערב בתשע - שעון פריז, ועוד. שניים תורגמו לעברית בהוצאת מודן ("איך גורמים לאהבה להישאר", ו-"נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום") וככל הידוע לי, לא נחלו הצלחה.

לא קל לתרגם את רובינס, עליו נאמר פעם שהוא "כותב כמו שדוֹלי פּרטוֹן נראית", ותמיד קיים החשש להפוך זהב לעופרת. אבל כולי תקווה שהאחרון, הנפתח בפרק "נולד צמא", ומהווה סיכום ראוי להלך רוחו וליצירתו, יתורגם. אנחנו זקוקים לאותו הלך רוח כאתם-יודעים-מה לנשימה. כאן בארץ, השתכנעו סופרים וקוראים רבים מדי, שהמציאות אכן עולה על כל דמיון, ויצירות רבות כל כך עוסקות בה ורק בה. אבל יש עולם שלם הנפרש מעבר לד' אמות המציאות. רובינס מחזיק במפתח מאסטר לשם, והדלת תיפתח.