'דקה בסודן, ויהרגו אותי'. לחץ על המסתננים לעזוב
דו"ח מראה כי יותר עובדים מועסקים במתקן "חולות" בשיחות עם המסתננים ובהפעלת לחץ עליהם. "כל הזמן אומרים לנו 'תחתום תחתום'", סיפר אחד מהם. בדו"ח ציינו גם הגבלות חדשות על חופש התנועה
אנואר, מבקש מקלט מסודן השוהה במתקן, סיפר: "האנשים פה מההגירה כל הזמן אומרים לנו, 'מה תעשה עם עצמך כל החיים במדבר, תחתום כבר ותחזור למדינה שלך'. כל הזמן אומרים לנו 'תחתום תחתום'. אבל אני לא יכול לחזור לסודן. אני מפחד על המשפחה שלי. אני אשאר בכלא כמה שצריך. גם עכשיו הורגים שם אנשים מדרפור. דקה אחת שם, ויהרגו גם אותי".
על פי הדו"ח, המבוסס על עשרות ראיונות עם שוהים במתקן, חלה עלייה בהיקף פעילותם של עובדי משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה בהפעלת הלחץ לעזיבה. בחודשים הראשונים שבהם פעל מתקן הכליאה התקבלו דיווחים לפיהם אנשי שב"ס ומשרד הפנים מציעים למוחזקים לעזוב את ישראל. ביולי 2014 החלו השוהים לדווח על עלייה בהיקף פעילות זו: נציגים דוברי שפות שונות מטעם רשות האוכלוסין וההגירה, לעתים במדים ולעתים בלבוש אזרחי, החלו לשוחח עמם ולהמליץ להירשם למבצע העזיבה מרצון כל עוד ניתן לקבל "מענק עזיבה" בסך 3,500 דולר. הנציגים לא הבטיחו דבר בנוגע למה שצפוי למבקשי המקלט במדינות שאליהן יעברו, וגם נמנעו מלהזכיר שבאותן מדינות לא מונה איש להבטיח את שלומם ורווחתם אם יגיעו לשם. בארגונים מציינים כי במקרים מסוימים התנו חופשות בהתחייבות לעזיבה מרצון.
בלי פסיכולוג, בלי פסיכיאטר
ליקוי נוסף העולה מהדו"ח הוא העדר הגדרה ברורה בחוק לטיב שירותי הבריאות במתקן והסמכות לספקם. מחברי הדו"ח הזהירו כי ריבוי הגופים שאחראים למוחזקים במתקן - שירות בתי הסוהר, משרד הפנים, חברה פרטית המספקת את שירותי הרפואה במקום ומשרד הבריאות - עלול, בהעדר נהלים ברורים ובהעדר חלוקת סמכויות, להביא לפגיעה בבריאותם של מבקשי המקלט.
עוד צוין כי רבים מהמוחזקים סובלים ממצב נפשי קשה עקב טראומות שעברו טרום בריחתם ובמהלכה. הכליאה הבלתי מוגבלת, חוסר התקווה וחוסר המעש מחמירים את מצבם. אף שרבים מהם עלולים לפתח תסמונות חרדה, דיכאון, הפרעה פוסט טראומטית ועוד - במתקן אין נוכחות של פסיכולוג או פסיכיאטר.
כך סיפר מ', מבקש מקלט מסודן: "מאז ההתקפה בסודן אני סובל מסיוטים בלילה ומקשיים בשינה. פה בכלא המצב שלי קשה מאוד. נתנו לי כדורים אבל זה השפיע רע מאוד. אני מרגיש לחץ מאוד גדול. שואלים אותי אם אני רוצה לחזור לסודן ואני נכנס ללחץ וחרדה. קשה לי בכלא, אני מפחד מאוד".
לטענת מחברי הדו"ח, שינוי נוסף שחל על הפליטים הגיע בדמות הגבלות חדשות על חופש התנועה. בחודש יוני הוצבו מעברי קרוסלה בין האגפים המצריכים טביעת אצבע ביומטרית. בדו"ח ציינו כי לא הצליחו לקבל הסבר להתקנת המעברים, ולא ידוע אם והיכן נאגר המידע בדבר תנועתם של מבקשי המקלט. גם עמדות הכניסה והיציאה מהמתקן צוידו בשערים ביומטריים.
לחלק מהשוהים קיצצו בדמי הכיס, העומדים על 16 שקל ליום. על פי עדויות שהתקבלו ב"מוקד", בחודש אוגוסט 2014, החלו לנכות ימים שבהם העצורים שהו מחוץ למתקן מתשלום דמי הכיס, וכן החלו להטיל קנסות שרירותיים. על פי העדויות, מבקשי מקלט רבים במתקן נקנסים מבלי שהוסבר להם כלל איזו עבירה ביצעו, בניגוד למפורט בחוק.
לצד זאת, הדו"ח מתאר כמה שיפורים בתנאים הפיזיים במתקן. בין היתר הצפיפות פחתה משמעותית עקב העברתם של 756 מבקשי מקלט לכלא "סהרונים" לאחר דיכוי צעדת המחאה לניצנה. בדו"ח הדגישו כי למרות השיפור, המסגרת שבה נבנה המתקן כמתקן "פתוח" מאפשרת לרשויות להתנער מאחריות למצבם של המוחזקים בטענה שהם אינם עצורים, ובה בעת לשלוט בכל תנועותיהם ולנהל את כל אורחות חייהם.
מחברות הדו"ח, סיגל רוזן, אלישבע מילקובסקי ומאיה קובליוב לוי, מדגישות לסיום: "המלצתנו לעתיד אינה נוגעת לתנאי החיים במתקן, אלא לעצם קיומו. אין דרך להכשיר את כליאתם של מבקשי מקלט במתקן בלב מדבר. ביטולו של התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות, שחרורם של כל מבקשי המקלט מכלאם ובדיקה פרטנית של בקשות מקלט הם הדרך היחידה לעמוד בהתחייבויות המוסריות שלקחה על עצמה ישראל בחותמה על אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים".
לפנייה לכתב/ת 
