לחפש ולמצוא ספרים בין מדפים ישנים

את המקורות לציורי ואת הדחף לנסות מקורות ורעיונות אלה ולחקור אותם, אני מוצא בחנויות הספרים. את הגירוי למחשבותי ולשינויים במחשבותי אני דג, לעתים מזומנות, מערמות הספרים. את ההומור והדה-קונסטרוקציה של השפה העברית האהובה עלי, אני מחפש בדפים כתובים. ממילא מובן מאליו שהנאת הקריאה כשלעצמה מתחילה מהנאת הבחירה והמישוש והריח והרכישה. חנויות הספרים הן, לפיכך, המקום המועדף עלי.

• אמיר גוטפרוינד בעקבות סופרים
• דקלה קידר על ספרים של אחרים
• אסף ציפור בתוך עלילות מפתיעות
  

מכאן נקל להבין שאינני אוהב מבצעים והנחות ורכישות סיטונאיות, ועל כן אני מעדיף את החנויות שריח ספרים, ולא ריח מבצעים, נודף מהן - החנויות לספרים משומשים. ספרי החדש "בית-בגליל" שראה אור בימים אלה בהוצאת "אחוזת בית" נולד גם מהחנויות האלה. אני סומך על ספרים טובים שילמדו אותי את העבר של המקום, הזמן והשפה - מבלי שייצרו אצלי מרבצי נוסטלגיה.

חנות ספרים משומשים. מרבצי נוסטלגיה(צילום: מיכל בר)

החלום, שברו וספרו

הספר הראשון שמצאתי הוא כמובן נכלל בפרק הראשון של ספרי תחת התת-כותרת: "הפאתוס – הכולסטרול הטוב של הציונות", והוא: "ארצנו / ר' אבא" (הוצאת תרמיל). מדובר על ספרון ישן ומצהיב שכבר בשמו יש שורש קונפליקט: ישראלי מול יהודי. המחבר, ז"י אנכי הוא זלמן יצחק אהרונסון, יליד 1878 ובנו של רב חסידי. אם תטו היטב אוזן תוכלו לשמוע את הפאתוס זורם בעורקים ואז גם תוכלו לקלוט את גודל שברו של החלום, ואת ההבדל מההליכה הזו לעין חרוד, ועד "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן ונבואות החורבן המתגשמות.

"ארבע שנים אני בארץ, שנה בכביש, שנה בכנרת, שנה בירושלים ושנה בעין חרוד, ואישה אין לי.

והנה נקודה לבנה קטנה, ככף איש, יוצאת מתל-יוסף. וירא האיש ויאמר:

עלמה באה.

ותבוא העלמה עד מקום האיש. ויבט בה, שפתיה שני כאודם הכלנית בהרי-הגלבוע. עיניה שחורות וזכות כמעין עין חרוד ומתניה נכונות. ויחשוב:

כמה ברכה בבטנה".

הטקסט המלא מעורר עונג מיוחד במינו כאשר קוראים אותו בקול ובהתאמה, כאילו נמצאים על במת עצרת.

בדרך לישראל עוצרים אצל ברנר

באותה חנות, באותו היום, מצאתי גם ספרון צנום ומלבב שכתב מוקי צור, שהוא אחד מיקירי הארץ הזו, מי שחוקר ומספר ברגישות ובחן פרקים מרתקים ואמיתיים מתולדות המקום. ב"אהבה תכסה - פגישה עם א.מ סלוצקין" (הוצאת עם עובד), סלוצקין מספר למוקי צור איך בדרכו לישראל דרך ניו יורק יעצו לו ללכת לשמוע את זמר האופרה הנודע קארוזו, לפני שהוא נוסע למדבר לארץ לא זרועה.

סלוצקין עמד בתור, וכאשר הגיע לקופה התברר שיש כרטיסים רק לעוד חודשיים. הוא הבין שיצטרך לעלות לארץ בלי המזכרת הזו. נותר מעט כסף בכיסו, והוא טייל ברחובות עד שנקלע לחנות ספרים. חיטט וחיפש, ולבסוף יצא משם ובידיו הספר "מכאן ומכאן" של י.ח.ברנר. וכך הוא מספר: "זה היה סיפור על ארץ ישראל, איום ונורא. תיאור אכזרי מאין כמוהו על החיים בארץ. התעניתי, בכיתי. אך כשעליתי ארצה כבר לא היו לי הפתעות...".

הספר מתאר חיים רווי סיפורי כאב והומור, מבט מפוכח עם אמונה יוקדת, ובעיקר תמונת אנשים שגזרו על עצמם מחוייבויות אינספור כדי להקים ולקיים את ההתיישבות העובדת.

כשהקיצוניות לא סתרה תקווה

ביום אחר, במקום אחר, מצאתי ספר קטן שכריכתו אדומה ותוכנו לוהט כצבע כריכתו. אפילו שם ההוצאה תואם את רוח כתיבתו בהוצאת ספריית פועלים: "במאבק". קראתי אותו בעונג ובנשימה עצורה כמי שנוסע במכונת זמן - הנסיעה היתה אמנם לאחור, לזמנים שחלפו, אבל המחשבות שייכות להווה ולעתיד. מדובר בספרו של דוד כנעני, "לנוגה עץ רקב".

ספרו של דוד כנעני. עטיפה אדומה, להט אדום

זהו ספר קיטרוג כואב ומלא אהבה והערכה לגדול המקטרגים, המשורר א.צ.גרינברג. אפשר לומר שזה רומן על אהבה נכזבת למשורר אהוב אך מקולקל. המחבר, חבר קיבוץ ומאמין נלהב בשאיפה לשוויון ולצדק חברתי - להבדיל מאמונה בחידוש מלכות ישראל. הוא היה גם איש משכיל מאוד, אוהב ספר ורחב אופקים. את כל הארסנל שלו יחד עם כל הלהט האדום הוא מפנה כנגד שירתו של אצ"ג, ובעיקר אחריתה הנלהמת והנוטה אל הפאשיזם.

הספר מזכיר את הימים שבהם המאבקים היו אידיאולוגים והקיצוניות לא עמדה בסתירה לתקווה. לקראת סיום ספרו הוא כותב כך: "שירתו של אצ"ג היא סילוף החוויה המיסטית. כשם שאהבת-ישראל שלו היא מיסטיפיקציה של הפאטריוטיות האמיתית וחזון-ירושלים שלו הוא חזון-תעתועים, יודע הוא מצוקה, מבקש גאולה - אך לעולם לא הגיע לשום מחוז-חפץ, לעולם לא התפייס אל האדם ואל היקום, לא ידע אהבה ודתה".

רישום כממצא ארכיאולוגי

אני אוהב להזדמן אל החנויות הללו כשמגיעים ארגזי ספרים בלתי ממויינים מאיזו ספרייה שהתפזרה. בארגז קרטון כזה מצאתי ספר צנום, כמעט חוברת, "גלויות מן העמק" (הוצאת דבר) רישומים של אריה נבון. האלבום הזה מתחבר היטב לספרים שדיברתי עליהם כאן, ואם מתבוננים בו כנדרש אפשר לקרוא ברישומים הרבה מהתקווה שהיתה כאן, ואולי לנתח טוב יותר הרבה מהטעויות שנעשו.

ממצאים נדירים שניתן למצוא רק בחנויות יד שנייה

נבון היה רשם רגיש ומיומן שהתרכז באיורים, קריקטורות וציורי תפאורות. הוא לא הגדיר את עצמו כצייר במובן המקובל. ברישומים שלו ניתן למצוא את הגעגוע העז והאסור לאירופה, את המשמעות הלא פורמלית של צמצום ועדינות, ואם להרשות לעצמי אנכרוניזם מוחלט - יש אצלו הומור אנושי חם ואינטימיזם. עצם העובדה שאלמנטים אלה נתפסים היום כמיושנים - מעוררת ייאוש עמוק, שיכול אולי, בתנאים מסויימים, דווקא להחיות את התקווה. העובדה שמדובר ברישום שמאמין בדיאלוג בין ידו של המצייר לעינו של הצופה, נראית למרבה הצער כמו ממצא ארכיאולוגי.

ספר בשקל

את הספר האחרון לא מצאתי בחנות של ספרים משומשים -

אם כי זה יכול היה לקרות. מצאתי אותו על מדרכה בשולי שוק הפשפשים ביפו, והרוכל מכר לי אותו תמורת שקל אחד. ספר משונה - וכמו כל האחרים - מעורר מחשבה, חמלה וצער. על הכריכה היה כתוב בפשטות נוגעת ללב: "ספר השירים של עדה".

בתוך הספר לא היתה שום אינפורמציה נוספת - רק שירים. לא שם ההוצאה, לא שמה המלא של אותה עדה, לא שמות ספריה הקודמים אם היו, לא תאריך הפרסום - כלום. השירים כשלעצמם היו חובבניים לחלוטין, לפיכך העניין שמצאתי בספר הוא הניגוד בין הרצון לפרסם את השירים, לבין גורלם להיות אנונימיים לנצח.

זה ספר שיוצר מנגנון הפוך למטרתו - ספר משכיח. אני ראיתי בו אובייקט שכל תוכנו עובר מכריכתו, ואין הוא מבקש פתיחה. בהנחה שתפקידו של ספר הוא לעורר מחשבה, הרי שאותה עדה זכתה להצלחה בגרמה לי לחשוב על כל המשוררים המאוכזבים וכל מטפחי התקוות והאשליות באשר הם. בעקבותיו הכנתי ציור גדול שבחלקו מצויר ים, ובמרכזו של הים אי, ועל האי הברגתי את ספר השירים המקורי של עדה - שלא ייפתח עוד לעולם, אבל הוא ממשיך לשדר את חוסר הסיכוי שלו ממקומו באי.