האמת העירומה של אוליבייה דובואה
יצירתו המיתית של הכוריאוגרף הצרפתי אוליבייה דובואה היא ניסוי מרתק שפותח לדיון שאלות על אמנות, שמרנות ואסתטיקה, וחושף לא רק את הרקדנים במערומיהם אלא גם את חולשות הצופים. ביקורת מחול
אלומת אור קלושה דורשת מהעיניים מאמץ. צל גוף שצועד מירכתי הבמה לעבר הקהל, יחזור על עקביו ויבלע שוב באפילה. אחריו יבליחו מתוך החושך בזו אחר זו צלליות נוספות - צועדות על קווים ישרים בלתי נראים, כמו בתצוגת אופנה מוזרה. באיטיות ובהדרגתיות יהפכו הדמויות לנחשול אדם.
הלמות תוף מכתיבה את קצב הצעדים המדודים ונוטעת בצופה דריכות לא מוסברת, או אולי זו עצמת המסה האנושית שהולכת ונבנית מול עיני הקהל, כמו אסטרטגיית מתקפה שקטה, שמקפלת בתוכה איום. זה עולם מרתק ומוזר שבנה הכוריאוגרף הצרפתי אוליבייה דובואה, על הבמה - והוא דורש סבלנות. עולם מבלבל, רב-שכבתי, שמבקש להיעתר ולהתמסר לו, להסתגל אליו, לקבל אותו ואת הקודים שהוא מכתיב על מנת להיבלע בתוכו.
"טרגדיה" של דובואה, שנעלה אמש (שבת) סדרת הופעות בישראל, היא יצירה מיתית חריפה וערמומית שאינה מרפה, מאותו זן נדיר של עבודות שאורכן אינו נמדד בזמן במה והן ממשיכות לפעפע בצופה, גם הרבה אחרי שהמסך יורד.
ייקח זמן עד שהעין תבחין בעירום. ייקח זמן - לא רב ובכל זאת - עד שהראש יזנח את ההתעסקות בו. הקצב המונוטוני, המבנים הסכמאטיים, הרצף התנועתי שמורכב בעיקר מהליכה מדודה וחוזר על עצמו שוב ושוב וכן המסה האנושית, יוצרים באפקט מצטבר סטנדרטיזציה של העירום. זה דורש התמודדות, ובקלות יכול להפוך את חווית הצפייה למייגעת - ובכל זאת, שווה להתאפק. התוצאה: מהפנטת ומטרידה.
הבמה היא קנבס שחור, Cat Walk (מסלול דוגמנות) עליו צועדים הרקדנים הלוך ושוב בצעדים מדודים. הגוף עוטה את העירום כבגד, מדגמן את עצמו. זוהי תצוגת תכלית מדויקת לסדר ולכאוס שנולד מתוכו. זהו הֲתקן וסטיית התקן באותה הנשימה.
הבמה של אוליבייה דובואה מנוקדת בגברים ובנשים בעלי מבני גוף שונים מאוד זה מזה. הם ממוצאים שונים ויש ביניהם צעירים ומבוגרים, גבוהים ונמוכים, מלאים וצנומים, רופסים ושריריים.
השוני הפיזיולוגי שובר את אחדות התנועה והמבנה המוקפד. העירום מחדד את התנועה ומעצים את ההתייחסות לאחיזת הגוף: נחוש או מהוסס,
בטוח בעצמו או מכונס, מרושל או מוחזק. זהו עירום חף מהתרסה והוא טבעי ולא מיופה. למען האמת אין בו דבר מהמתגרה, הפרובוקטיבי או המיני - גם לא ברגע השיא לכאורה, שבו מגיע הגוף למצב אקסטטי במה שהופך תוך שניות למעין מסיבת טראנס פרועה שבתוכה כל אחד בשלו.
מגע פיזי בין הגופים לא מתקיים לכל אורכה של העבודה. זוהי מסה של בודדים. הגוף מוגש גולמי כחומר - שלם אך לא מושלם - ויש בריטואל הזה שנרקם על הבמה, מידה שווה של נדיבות ואכזריות כמו האמת העירומה.
"טרגדיה" מציגה את הרקדנים במערומיהם אך חושפת במידה שווה גם את חולשותיו של הצופה, תוך שהיא מכוונת אותו להתבוננות מחודשת בקונבנציות שבהן הוא שבוי. זהו ניסוי מרתק שמטשטש את סימני הקריאה, ובעצם כך פותח לדיון שאלות מהותיות על מושגי מפתח כמו אמנות ויופי, שמרנות ואסתטיקה תנועתית, גבולות ומגבלות הגוף וכן הטקסט הכוריאוגרפי.
בעידן שבו היכלות ומרכזי תרבות בישראל ממעטים, אם בכלל, לקחת על עצמם סיכונים רפרטואריים ונכנעים לים הקונבנציות שמאיים להחניק ולהשתיק את השיח האמנותי המקומי, עצם החשיפה ליצירה כמו "טרגדיה" של דובואה היא בגדר נס שקשה להמעיט בחשיבותו. זהו ניצחון קטן של מפיק פרטי שמקפל בתוכו תקווה גדולה: לראות עוד מנציגי המחול העכשווי החוץ-ממסדי על במות מרכזיות בישראל.
