"מדינת המתכנתים": כך תיראה מפת העולם?

בטור הקודם דיברנו על וריאציה כלכלית שאינה קומוניסטית ואינה קפיטליסטית. ההוגה שאותו אנחנו מציגים הוא האוסטרי אותמאר שפאן (Othmar Spann). שפאן שפעל בעשורים הראשונים של המאה העשרים לא אהב את הקפיטליזם. הוא התנגד לו בכל מאודו. המטרה שלו היתה לחזור אחורה לווריאציה על המשטר הכלכלי-חברתי של ימי הביניים. הזרם שאליו הוא שייך מכונה הרומנטיקה הגרמנית והוא פרח במאה ה-18.

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

בטור הזה נהיה קונקרטיים יותר; נציג את תמונת המדינה של שפאן וכתרגיל מחשבה נבדוק איך יכול להיראות משטר כזה בעתיד. בטור הבא אקפוץ אחורה ואציג את הבולטים בכלכלנים של תקופת הרומנטיקה הגרמנית, ואז נפתח באדם מולר.

מה רוצה שפאן?

ובכן, בדומה לאפלטון שאותו הזכרנו לפני שבועיים, שפאן מוותר על החופש ועל ה"זכויות" השונות שיש לאנשים בחברה דמוקרטית. הוא מעדיף הרמוניה חברתית ובטחון רגשי וכלכלי. במקום האגואיזם הקפיטליסטי (השאיפה הכלכלית של כל אחד מאיתנו למקסם את הרווחים שהוא מפיק) שפאן מציע גוף אחד שמתפקד בצורה אורגנית.

אורגן, ביוונית עתיקה, פירושו איבר גוף. מדינה אורגנית אמורה לפעול כמו גוף אחד גדול, כאשר כל מעמד חברתי וכל קבוצה מתפקדים בהתאם ליכולות שלהם ומקיימים את הגוף. האינדיבידואליזם, שפאן יגיד, הורס את המרקם החברתי שבין חברי הקהילה, את הסולידריות ואת האמפתיה. ומכאן צצים מאבקים מעמדיים ונסיונות למהפכות שמסתיימות בשפיכות דמים.

חברה של רבדים ולא של מעמדות

ואיך מדינה אורגנית מתנהלת בדיוק? החברה של שפאן היא חברה של מעמדות, אבל לא מעמדות במובן האירופאי הישן, ולא מעמדות כמו בימינו. אין שם אצילים שמנצלים איכרים ועניים כמו באירופה של המאות הקודמות ואין שם מעמדות סוציו-אקונומיים כמו שיש אצלנו.

באירופה הישנה ניצלו בעלי הכוח את אלה שהיו מתחתיהם. וזה לא יחזור. בימינו, כל אטום חברתי (יחיד) נלחם לקדם את עצמו בתוך חברת ההמונים ולטפס שלב בסולם של המרוויחים יותר טוב, בעלי הדיור הטוב יותר, בעלי החינוך היוקרתי יותר, ועוד.

אבל כאמור, שפאן מדבר על משהו אחר. האידיאל שלו הוא גוף רוחני. מדינה אמיתית היא קודם כל גוף רוחני שיגלם את המסורת ואת האמונה הדתית והמוסרית של העם. אין כאן חברה חילונית שפועלת על פי כוחות שוק כמו אצלנו.

ובחברה "אמיתית" כזאת, יש מקום לכל קבוצה בעם. כל קבוצה משולה לאיבר בגוף החי. כל "רובד" בעם אחראי על הפעילות שלו ומוגדר בהתאם לכישורים שלו. הוא פועל "בהתאם" ומקבל "בהתאם". בעלי המלאכה פועלים "בהתאם" לכישורים שלהם ומשתכרים "בהתאם", וכך גם המהנדסים והמנהיגים.

אבל בניגוד לחברה שלנו, המופרדת לחלקיקים שנמצאים בהתמודדות מתמדת, בחברה של שפאן, זו שמתנהגת כמו גוף אחד גדול, יש מקום מאוד חשוב לרגליים וגם לראש.

את הרגליים צריך לטפח. צריך לטפל בבעיות רגליים. הן הרי מאפשרות לנו ללכת. וגם בראש ובלב צריך לטפל כי הם הכרחיים לחיי הגוף כולו. לכל איבר בגוף יש מקום משלו ותפקיד משלו ואף אחד לא יוזנח. כאן, הפועלים (הרגליים) לא ינוצלו ולא יוזנחו לעוני, למרות שיש רבים מהם ולכאורה, החברה היתה יכולה להרשות לעצמה לאבד חלק מהם.

"בהתאם" הוא גם שם הקוד להצבעה דמוקרטית-אורגנית. כמות הקולות אינה קובעת. מה שקובע הוא משקלו היחסי של כל קול בחברה. המוח חשוב יותר מהרגליים וכך גם המשכיל חשוב יותר מהלא משכיל. המדידה של הקולות אינה כמותית אלא איכותית.

אבל כאן צריך לעצור ולשאול: האם כך יפתרו מתחים חברתיים? האם ניגודי אינטרסים בין המעמדות יפתרו בקלות רבה כל כך? ובכן, שפאן לא נאיבי. מתחים ישררו, אבל הדרך הטובה ביותר לפתור אותם היא באמצעות גופים מעמדיים שמדברים אחד עם השני.

חברי איגוד פועלי בניה ידברו עם איגוד הקבלנים וחברי איגוד הזבנים (מוכרי חנויות) עם איגודי סוחרים. וזה נמשך גם בדרגות גבוהות יותר: איגוד הפועלים יגיע להבנות עם ארגון היצרנים. מזכיר לכם משהו?

כן, זה אמור לפעול בדיוק כמו שפעלו "עסקאות החבילה" במשק הישראלי: במקום שביתות פראיות או רמיסה פראית של עובדים בידי מעסיקים, גופים מעמדיים-מקצועיים ידונו ביניהם ויסגרו את העניינים לטובת הגוף כולו.

אבל איך יחולק העושר? שהרי ההתנגשויות בין עובדים לבין מעסיקים לא מתרחשות סתם. יש כאן מאבק על משאבים כלכליים. ככל שמעסיק ישלם פחות לעובדים, כך ישאר לו כסף רב יותר. הוא ייטיב את מצבו הכלכלי, באמצעות קניה של רכוש מסוגים שונים.

כלומר, ארגון חברתי מהסוג של שפאן חייב לנסות לפתור את הבעיות שעולות מצבירת עושר. לשפאן יש מודל שונה לניהול הרכוש, מודל השונה מהניהול של ימינו: חלק מהרכוש יהיה שייך לאיגודים המעמדיים השונים, חלק אחר יהיה שייך למוסדות מוניציפליים, אבל רוב הרכוש בחברה (הרכוש ה"כבד", היצרני, לא שולחן האוכל בבית שלי) יינתן במעין השאלה לחברים פרטיים בקהילה.

זה מזכיר במידה מסויימת את מעמדו של הרכוש באירופה של ימי הביניים. שם כל האדמות היו שייכות למלך (באופן רשמי לפחות) וניתנו כפיקדון לאצילים תמורת מתן שירותי לחימה במלחמות של המלך. האצילים נהנו מעבודת האיכרים שלהם. הם "השאילו" לאיכרים את חלקות הקרקע תמורת תבואה, והאיכרים נהנו מקביעות ומהגנה מפני אויבים, כמו גם מיציבות כלכלית. שפאן מדבר על משהו דומה.

מפעלים או ציוד מכאני יכולים להיות "מופרטים". אבל שימו לב למרכאות. הם לא מופרטים כמו שמקבל בימינו להגדיר הפרטה. הם מושאלים לזמן ארוך (ואולי ארוך מאוד) לאנשים פרטיים, ואותם אנשים צריכים להשתמש בהם רק בדרך שתועיל לקהילה ולשלם לקהילה בחזרה מעין מס שמתבטא בשירותים שונים המבוססים על הרכוש הזה.

ומה יש ללמוד ממשטר כזה?

שכירים רבים (אבל לא רוב השכירים) מרוויחים משכורות עתק. לעומת זאת "עצמאים" (כאלה שמוציאים חשבוניות של עוסק מורשה) רבים עובדים בעצם כפרילנסרים ובקושי מתפרנסים. מצד שני, ישראלים רבים עובדים בחו"ל או מדלגים בין מדינות. החברות הבינלאומיות מפרקות את הזהות שלהן ומחברות לעצמן זהות חדשה.

בגלל (או בזכות) מהפכת המידע אנשים רבים מזוהים יותר ויותר עם תחומי העניין שלהם והמקצועות שלהם, עם המיניות שלהם או התחביבים שלהם. חובבי סרטי שנות החמישים יכולים לחוש קרבה גדולה יותר לחבריהם בעולם, יותר מאשר לשכן שעולמו הרוחני, תרבותי והכלכלי נמצא כאילו במקום אחר.

ומה זה אומר? כאן אני מנסה לשחק עם הדמיון. אולי אנחנו הולכים לכיוון של אורגנים חדשים מפורקים פיזית, אבל מחוברים רוחנית? אנסה להסביר.

החברות של ימינו מבוססות בראש ובראשונה על קרבת מקום. רוב הצרפתים חיים בצרפת, רוב האיטלקים באיטליה והדבר הזה הוא מימים ימימה. אבל לפני כמה מאות שנים החלו להיווצר מדינות (אורגנים) מסוג קצת שונה: מדינות שמבוססות גם על רעיונות. ארצות הברית, למשל, הבטיחה חופש והביאה מליוני בני לאומים שונים לשטח שלה.

השאלה שלי, האם אנחנו מגיעים לתקופה חדשה שבה "מדינות" או גופים מעמדיים שונים יתפקדו בלי קשר גיאוגרפי כמעט? האם למשל (וזו כמובן רק דוגמה) מדינת מתכנתים בינלאומית (בעצם איגוד גדול) שחבריה נמצאים בכל המדינות בעולם יכולה להתקיים כגוף מוסרי בסגנון שפאן? האם ארגון כזה יוכל לתת משמעות לאנשים שחברים בו?

ד"ר אושי שהם קראוס הוא מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. ניתן ליצור עמו קשר  ולהאזין לתכנית הרדיו שלו קצה הקרחון המשודרת בימי רביעי, ב-12.05, ברשת א' של קול ישראל