המועמדת הפלסטינית לאוסקר: "איני מהללת מקרי אלימות"
הסרט "עיני הגנב" ייצג את פלסטין באוסקר הזר, על אף הביקורת מחוץ ומבית. למרות שהעלילה נוצרה בהשראת פיגוע ירי מ-2002 שהביא למות עשרה ישראלים, הבמאית נג'ווה נג'אר הצהירה בברזיל כי היא מתנגדת לאלימות, והסבירה: "אז ידענו מי האויב שלנו, עתה אנחנו כבר לא בטוחים בזה"
הסרט "Eyes of a Thief" ("עיני הגנב") אולי נבחר בשבוע שעבר כמועמד של פלסטין לאוסקר הזר, אבל מסתבר שהוא מרגיז לא מעט פלסטינים שצפו בו במהלך ההקרנות הראשונות ברמאללה. כעת - אחרי שפרסמנו כאן ב-ynet על כך שעלילתו נוצרה בהשראת פיגוע הירי מ-2002, בו קטל צלף פלסטיני עשרה ישראלים במחסום ליד רמאללה (שבעה חיילי צה"ל, ושלושה אזרחים מתנחלים), סביר להניח שגם הרבה מכם זועמים, אפילו מבלי לצפות בסרט. אין ספק, שזהו עיתוי נוח מאוד עבור הבמאית נג'ווה נג'אר לנדוד לריו דה ז'נרו הרחוקה, שם היא שוהה כיום.
נג'אר, הבמאית הפלסטינית המוערכת (זכתה לשבחים על סרטיה הקודמים "מור ורימונים" ו"נעים ו-ודיע"), יצאה לברזיל לרגל הקרנת הבכורה הבינלאומית של "עיני הגנב" (שמו של הסרט נגזר מעמק עיון אל חרמיה בו התרחש הפיגוע, וכך הוא נזכר בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני "מבצע עיני הגנב"). היא מרגישה שם די בנוח לדבריה מכיוון שכפי שהיא מספרת, שאביה נאלץ לעזוב את ירושלים ב-1948 ומצא לעצמו מקלט בריו דה ז'נרו שם התגורר ארבע שנים - הרבה לפני לידתה.
מול קהל אוהד בריו דה ז'נרו, ותקשורת מקומית ששיבחה את הסרט, הרגישה נג'אר בנוח לדבר בפתיחות על "עיני הגנב", ולהסביר את המורכבויות הרבות שבו המכעיסות כאמור צופים משני הסכסוך הישראלי-פלסטיני - כל אחד מסיבותיו הוא. "התגובות בפלסטין היו מאוד מעניינות", סיפרה נג'אר לקהל המקומי על ההקרנה הראשונה בהיכל התרבות ברמאללה, אליו הגיעו כ-850 צופים סקרנים - האולם אגב מכיל כ-700 מושבים בלבד.
"הרבה אנשים הגיעו עם ציפיות לסרט דוקומנטרי, או סרט שמספר בדיוק מה קרה באמת. היתה קבוצה שהביעה ביקורת נגד הסרט, כי הם באו עם תפיסה ברורה מראש בנוגע למה שהם אמורים לראות. אבל אני חושבת שבסך הכל הצופים העלו נקודות טובות וביקורתיות. שיח הוא תמיד טוב. בין האינטלקטואלים התגובת היו טובות מאוד". נג'אר סיפרה כי הסרט הוקרן גם בבתי ספר, והתלמידים הזדהו מאוד עם הסיפור והדמויות.
"זה לא מבוסס לגמרי על האירוע ההוא, אבל הוא נוצר בהשראת סיפור אמיתי שהיה ידוע מאוד בזמנו", הסבירה נג'אר את החיבור לפיגוע המדובר, שככל הנראה שיחזור שלו מופיע באחת מהסצנות בסרט, "לא ניסיתי לתאר בדיוק מה שקרה, אלא לתאר את המהות מאחורי הסיפור. ב-2002 ידענו מי האויב שלנו. ב-2012 אנחנו כבר לא בטוחים בזה. המצב כל כך קשה שאנשים איבדו תקווה ומקבלים דברים שלעולם לא היו מוכנים לקבל לפני. איך אתה חי עם עצמך? מה אתה מספר לילדיך? אלו הנושאים שהעסיקו אותי".
אנחנו בישראל לא צפינו בסרט, ולמרות הנטייה הטבעית להגיב בכעס על הקישור לפיגוע בו נרצחו עשרה ישראלים, ככל הנראה מדובר בסיפור הרקע לעלילה ובו הגיבור, אסיר ביטחוני בשם טארק (בגילומו של חאלד עבול נאג'ה המצרי), משתחרר מהכלא אחרי עשר שנים וחוזר לעירו כדי לחפש אחר בתו. בדרמה הפסיכולוגית - כפי שמגדירה אותה הבמאית - טארק מנסה לשמור לעצמו סודות מסוכנים מן העבר ולהסתגל לחברה הפלסטינית הנוכחית עם תסביך הכיבוש שלה, האלימות נזנחה לטובת סטטוס קוו מייאש. הכיבוש לטענתה משחית גם מהצד המזרחי של הקו הירוק.
"זהו סיפור על כיבוש, אבל הכיבוש נוכח שם כי הוא הפך לחלק מהותי בסיפורים שלנו, מכיוון שהאנושיות שלנו נשללת", הצהירה נג'אר בפני הקהל הברזילאי, "כל מה שקורה בסרט הוא תוצאה של הכיבוש. הסרט ביקורתי כלפי הכיבוש וכלפינו (הפלסטינים) גם כן. המציאות נמצאת שם, אבל לא כתיעוד. המציאות הפלסטינית תמיד מתוארת מנקודת המבט של אחרים. עכשיו, אנחנו מציגים את עצמנו כמו שאנחנו. לא בדרך בה המערב רואה אותנו".
במאמר להאפינגטון פוסט, העיתונאי הפלסטיני דאוד כותאב מסכים כי סרטה של נג'אר בוחן לעומק את הרבדים השונים בחברה הפלסטינית: "היא מציגה את הגיבור כאדם רגיש שמחפש את משפחתו האבודה - דמות מורכבת יותר מאשר הדימוי הרגיל של הפלסטינים כטרוריסטים או גיבורים. בעוד שרוב הסרטים הפלסטינים מנסים להציג את גיבוריהם באור חיובי וחד ממדי, כך שלא ניתן לבקר אותם, נג'אר חושפת את המארג הפלסטיני הפנימי המורכב יותר והמציאותי".
חלק מהדיון שעולה בסרט נוגע להתלבטות בין דרך הלחימה האלימה, כפי שגאתה באינתיפאדה השנייה, לבין תחושת הקיפאון וחוסר התקווה הנוכחית, הניכרת ביותר בציבור הפלסטיני כיום. פיגוע הירי של תאאר חמאד בן ה-22 שחיסל עשרה ישראלים באמצעות רובה מאולתר נתפס עד היום כסיפור גבורה נדיר אצל הפלסטינים, אולם ההווה של גיבור הסרט - עשר שנים אחרי שחרורו מהכלא מבטא את תחושת הדשדוש והייאוש במצב של רגיעה רק למראית עין. למרות כל זאת, נג'אר הדגישה בראיון לעיתון הברזילאי או-גלובו כי היא אינה קוראת לחידוש האלימות נגד הישראלים.
"אני לא מהללת מקרים של אלימות ואני רואה את הסרט כקריאה נואשת לשלום", אומרת נג'אר, "האירוע הזה מדגים לאיזה מקום קיצוני עשוי אדם להגיע כשכל האפשרויות שלך גוררות אותך ללחימה. אנחנו צריכים להבין את האיזור בו אנו חיים - בין ירושלים לרמאללה יש שטחים ריקים עליהם אין לנו כל זכויות. האדמות שלנו מוחרמות, ילדים כלואים שם וכל שלוש שנים יש הפצצות. אני נוטה להיות אופטימית מאוד בדרך כלל, אבל המצב הנוכחי גזל ממני את התקווה".
כשנשאלה האם "עיני הגנב" יוכל לשנות משהו במצב הזה, צצה בה בכל זאת תקווה רפה: "מה שאני יכולה לקוות לו זה שלסרט יהיה תפקיד כלשהו בשינוי. אני לא יכול לדמיין שסרט יכול לשנות את כל העולם, אבל הרבה סרטים יכולים לתרום לזה".
"עיני הגנב" צולם לאורך 25 ימים בשטחי הרשות הפלסטינית - 21 ימים בשכם וסביבתה, וארבעה ימים נוספים בבית לחם. בסרט מככב כאמור השחקן המצרי המוערך עבול נאג'ה, ולצדו בתפקיד הנשי הראשי הזמרת האלג'יראית סועד מאסי בהופעה ראשונה כשחקנית. עוד משתתפים בסרט חאלד חוראני, חאלד מאסה, ניסרין פואר, מאיסה עבד אלהאדי, וגם הילד מאלק ארמילה. לדברי נג'אר ההפקה ניצבה בפני לא מעט אתגרים שנגעו למתן אישורים לצילומים, לא פעם תוך כדי חיכוך עם כוחות הביטחון הישראלים שפעלו מדי פעם במחנה הפליטים בלטה, הסמוך לאתרי הצילומים בשכם.
"בכל לילה, חיילים ישראלים הגיעו למחנה שלנו. שום דבר לא קרה, אבל המתח היה תמידי", מעידה נג'אר, "כשאתה תחת כיבוש, אתה לעולם לא יודע מה יכול לקרות. זו היתה אחריות גדולה עלינו, היו ביננו גם שחקנים ילדים". נג'אר נזכרה כי ביום האחרון של צילומי סרטה הקודם "מור ורימונים" ב-2008 נעצרו כמה מחברי הצוות על ידי חיילי צה"ל ונחקרו במשך יום שלם.
למרות כל הקשיים הללו, נג'אר הצהירה בפני מארחיה בברזיל כי אין בכוונתה לעצור בקרוב. את החודשים הקרובים היא תקדיש למירוץ לטקס האוסקר שיתקיים ב-22 בפברואר בלוס אנג'לס, ולאחר מכן תצא לפרויקט חדש - גם הוא מבוסס על סיפור אמיתי: "אני רוצה ליצור מיוזיקל עם מרכיבים לטינים, שעלילתו מתרחשת בשנות ה-30 ומגוללת את סיפורם של שני פלסטינים שיוצאים למסע מדרום אמריקה לאלכסנדריה שבמצרים. כמובן שיש גם כאן מרכיב פוליטי - אי אפשר אחרת".
