התורמים דווקא מרגישים בסדר עם עצמם
ניסוי שניסה להסביר מדוע אנשים מסוימים תורמים אפילו באנונימיות סכומים גדולים - ואילו אחרים לא יכניסו לעולם יד לכיס - העלה קשר הדוק בין תחושת האחריות לתוצאות לבין תחושות של בושה
כלכלנים מתקשים להסביר מדוע אנשים מוכנים לתרום. אף יותר מכך, הם מתקשים להבין מדוע אנשים כן תורמים, לעתים סכומים גדולים באופן אנונימי, ואילו בהזדמנויות אחרות הם לא מוכנים לתרום אפילו פרוטה. ניסוי שערכנו ושתוצאותיו יתפרסמו בקרוב ב-European Journal of Political Economy, יכול להסביר לפחות חלק מהתהיות האלה.
לטורים האחרונים של ד"ר אביחי שניר:
דעה: גם המחיר 9.90 יטעה את הלקוחות
המאבק בין שופרסל לאסם יטלטל את הענף?
הבורסה יציבה בזמן לחימה? זה בלוף
בניסוי חילקנו את המשתתפים לשתי קבוצות. חצי מהמשתתפים קיבלו את תפקיד ה"תורמים" וחצי מהם קיבלו את תפקיד ה"מקבלים". כל אחד מהמשתתפים בניסוי ידע רק אם הוא תורם או מקבל, אך אף אחד מהם לא ידע מה התפקיד של שאר המשתתפים.
כל תורם קיבל סכום של 12 אירו (כ-60 שקל) והתבקש להחליט כיצד הוא מחלק אותו בינו לבין אחד המקבלים, לפי האופציות הבאות:
1. התורם יכול לשמור את כל הסכום לעצמו
2. התורם יכול לחלק את הכסף שווה בשווה בינו לבין המקבל
3. התורם יכול לשמור לעצמו 9 אירו ולתת שלושה יורו למקבל
התוצאות הראו שהתורמים היו נדיבים למדי: התורם הממוצע נתן 3 אירו למקבל, וכשליש מהתורמים חילקו את הכסף שווה בשווה.
מה קורה שהכסף מתחלק לפי הגרלה?
בשלב השני של הניסוי נבדק עד כמה הנדיבות הזאת נשמרת כשהתורמים מתבקשים לחלק את הכסף בעזרת הגרלה. כל אחד מהתורמים בניסוי בחר את הסיכויים בהגרלה, לפי שלוש אופציות שהוצעו לו:
1. מה הסיכוי שתשמור את כל ה-12 אירו לעצמך
2. מה הסיכוי שהכסף יתחלק שווה בשווה
3. מה הסיכוי שתשמור 9 אירו לעצמך ותעביר שלושה אירו למקבל
התורמים יכולים היו גם לבחור באחת מהאפשרויות באופן ודאי, כך שאם מישהו רצה לתרום בוודאות, הוא יכול היה לעשות זאת.
תוצאות הניסוי היו מפתיעות: במקום לתרום, כמעט כל התורמים בחרו לתת סיכוי גבוה לכך שהם ישמרו את כל ה-12 אירו לעצמם, וסיכויים קטנים לכך שהמקבלים יקבלו חלק מהכסף. התוצאה היתה שפעם אחר פעם ההגרלות העבירו את כל הסכום לתורמים - ואילו המקבלים נשארו כמעט בלי כלום.
כששאלנו את התורמים מדוע הרגישו בנוח למרות שידעו כי הסיכוי שהמקבלים יזכו בסכום כלשהו קלוש, השיב אחד התורמים תשובה קולעת: "כי אם אלוהים היה רוצה, אז אפילו שנתתי לזה רק אחוז, הוא היה מקבל חצי-חצי".
לא מרגישים אחריות לתוצאות
בניסוי גילינו כי ברגע שהתורמים יכולים היו להעביר את האחריות לתוצאות מעצמם אל מכשיר ההגרלה, הם הפסיקו להרגיש אחריות לתוצאות. כל עוד התוצאה הסופית נבחרה בהגרלה, הם הרגישו שהם בסדר אפילו אם נתנו למקבלים רק אחוז.
למעשה, הם הרגישו כל כך בסדר עם עצמם, שלא עניין אותם מה אחרים חושבים. בחלק מהניסויים, ידעו התורמים שהמקבלים יודעים גם מה הסכום שמקבל כל אחד, וגם מה הסיכוי שהתורם נתן לכל אחת מהאפשרויות.
ההנחה שלנו היתה שאם התורמים ידעו שהמקבלים מודעים לסיכויים, הם יחושו בושה ויגדילו את הסיכוי שהמקבלים ירוויחו משהו. אבל התורמים המשיכו לקבוע הגרלות שבהן למקבלים היה רק סיכוי קלוש. כל עוד התורמים הרגישו שהם בסדר והאחריות היא על ההגרלות, לא היה להם אכפת מה האחרים חושבים.
המסקנה האופרטיבית שאפשר לגזור מהניסוי הזה די ברורה: לכל מי שרוצה להתרים כדאי לוודא כי התורמים הפוטנציאליים מרגישים שהאחריות לתרומה היא לגמרי עליהם. אם התורמים יחשבו שאולי "האשה כבר תרמה קודם", או שאולי "תהיה להם הזדמנות לתרום מאוחר יותר", סביר להניח שהם לא יתרמו. ככה לפחות נמצא בניסוי שערכנו בגרמניה. יש לקוות שבישראל היו מתקבלות תוצאות אחרות, כי יהיה עצוב לגלות שיהודים שמתפללים לסליחות ביום הכיפורים לא מרגישים אחריות לתוצאות גם כשהם קובעים את הסיכויים.
הכותב הוא מרצה בביה"ס לבנקאות ושוק ההון במכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
