יום הכיפור של 67 משפחות חללי צוק איתן

67 משפחות חללי צוק איתן הצטרפו בחודשיים האחרונים למשפחת השכול וזה יום כיפור הראשון שלהם בלי יקיריהם. השבועות שלאחר השבעה הם זמנים הזויים ומוזרים, לא מובנים, זמנים מסוג אחר. יש ירידה חדה בתשומת הלב שניתנה בשבעה וציפייה של הסביבה לחזרה לפעילות שקדמה לאובדן, לעבודה, ללימודים ולטיפול במשימות החיים.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

זו תקופה עמוסה מכל הכיוונים, תקופה שמאופיינת בבלגן רגשי, חוסר ארגון אישי ומחשבתי, תקופה שבה יש צורך להתחיל לארגן ולאסוף את העצמי.

קשיי ההתנהלות אינם עניין של מה בכך. הם מלווים בבלבול ובהתלבטויות: לחזור או לא לחזור לעבודה מיד לאחר השבעה; איזו מצבה לשים על הקבר; האם להכין טקס אזכרה צנוע או גדול.

ומעל לכול - תחושה קשה שמלווה סימני שאלה לבורא עולם, ליקום: איך זה שלא הכול נעצר לאחר האסון שלנו? האם הוא באמת חי או מת? האם זה קרה באמת או רק חלום? האובדן עדיין לא נתפס.

חיים עם הכאב

11 נופלים, בלי לוויות או שבעה. התמודדות עם שכול

מלחמה בעורף: זה לא מה שקיווינו עבור ילדינו

פועלים על "טייס אוטומטי"

איך קמים בבקרים שלאחר השבעה? איך מתעוררים לשגרה חדשה, אחרת, שונה? אחד המאפיינים של ההתנהלות בתקופה זו מכונה "הטייס האוטומטי": מתפקדים בצורה כמעט טכנית. עושים את הפעולות הרגילות, קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, מתלבשים. הכול נעשה במעט באופן אוטומטי. מבלי להשקיע מחשבה או רגש.

רבים חוזרים מיד בתום השבעה למסגרת שבה היו קודם לאובדן: בית הספר, צבא אוניברסיטה, עבודה. יש שהחזרה למסגרת היא מקום מפלט והפוגה מהכאב והצער, ויש שלא יצליחו להכיל את הצער, יתפקדו חלקית ויספרו את השעות עד החזרה הביתה.

הורים שכולים ואף אלמנים ואלמנות נוהגים לספר שהם הולכים לעבודה "מצאת החמה ועד צאת הנשמה". מעסיקים את עצמם ונשאבים לעבודה. רק כך הם יכולים לעבור את היום. העבודה, אם כן, עשויה להיות פתרון ראוי בשבועות ובחודשים שלאחר האובדן, ולרבים גם לשנים הבאות, אך עדיין משהו חסר.

אם ששכלה בן 22 בתאונה, סיפרה חודשיים לאחר האובדן: "אני ממשיכה לתפקד אבל זה כל כך קשה. כל היום אני רק בוכה. אין לי כוח להכיל את הבנות, האחיות של הבן, בנות 17 ו-12".

חשוב שכל אדם יהיה קשוב לעצמו ולצרכיו העכשוויים. הם יכולים להשתנות כעבור זמן קצר. זו תקופה של הפכפכות ותנודות רבות במצב הרוח ובהתארגנות החיצונית-סביבתית והפנימית.

איך עוברים את החגים?

חגים עלולים להוות קושי למתאבלים שחוו אובדן בחודשים שלפניהם. אין כוח להזמין, ולא רוצים להיות מוזמנים. חוששים לקלקל לאחרים את החג. מקסימום מוכנים לעשות 'חג קטן' במסגרת מצומצמת של המשפחה הקרובה ביותר.

לא כולם מתנהגים באופן דומה. ישנם שדווקא מעדיפים להיות מוזמנים כדי לשנות אווירה ולא להישאר בבית העצוב. הריקנות והבדידות מלווה אותם בכל מקום.

אלו מחשבות מתרוצצות בראש?

מחשבות סותרות ובלבול. מחשבות מעורבות של "כן" ו"לא" לגבי המשך החיים, נלחמות זו בזו. יש רוצים להצטרף אל המת מתוך מחשבה שאין יותר טעם לחיים, ויש שקיבלו החלטה שממשיכים בחיים - רק השאלה היא "איך"? אם ששכלה בן 20 בתאונה סיפרה: "הרבה פעמים חלפה בי המחשבה שאני רוצה למות. לא רוצה להמשיך בחיים בלעדיו. אחר כך זה חלף ובא שוב וחלף."

לעומתם, יש גם כאלה שההמשך החיים ברור להם מההתחלה והם דבקים בו ולא נותנים למחשבות אחרות להסיט אותם. אבל מה נחשב התנהגות נורמלית?

מרבית האנשים מתנהגים נורמלי. לבכות כל הזמן ולהתפרק זה נורמלי. גם לנסות ולשמור על שליטה ולא להביע רגשות זה נורמלי. הכול נורמלי. בכי אינו מדד קובע לגבי מידת ההתאבלות. גם לדבר על מחשבות אובדניות זה נורמלי, כל עוד מדובר בדיבור בלבד.

חשוב שלא לשפוט את בני המשפחה ושלא להפעיל עליהם לחץ להתנהגות מצופה. אם שכולה שחזרתה לעבודה מיד לאחר השבעה אמרה בקבוצת התמיכה כי שום דבר כבר לא אותו דבר.

היא לא מצליחה לעשות כלום, לא מפסיקה לבכות, ומפחדת שהיא לא נורמאלית. לאחר כמה חודשים חלה ירידה הדרגתית בבכי ובמקביל עליה ביכולת העשייה. רק אז היא הבינה שהתגובה הייתה לגמרי נורמלית.

שינויים בתפיסת עולם וערך עצמי

הטלטלה העזה והשינויים הפתאומיים שמתרחשים בעקבות אובדן של אדם קרוב, עלולים להשפיע על האופן בו המתאבל תופס ומעריך את עצמו - כלפי עצמו וכלפי העולם. לא אחת עולות תחושות קשות של חוסר צדק, של ייאוש או אכזבה מהעולם, מהיקום, לעיתים גם מהאמונה בבורא עולם.

"אינני בטוח באמונה שלי עוד רציתי להתייעץ עם רב" סיפר אב ששכל את בנו בתאונה...." לעומתו, סיפרה אם ששכלה בן 21 לאחר דם לב פתאומי: "תמיד האמנתי, אני אישה מאמינה, ואני ממשיכה באמונתי. אני מאמינה בבורא עולם וזה מחזק אותי."

מה אני שווה, זו שאלה שמאחוריה עומדת שאלה של התמקמות בעולם ללא הנפטר. 'למי אני שייך'? 'איך מסתדר הפאזל ללא נוכחותה הפיזית של החתיכה החסרה...'. ירידה בערך העצמי היא תחושה שעשויה ללוות שכולים לאחר אובדן. "האם השתניתי לעומת מה שהייתי?".

יש הרואים עצמם כמי שלא השתנו כלל, ויש התופסים עצמם כמי שהשתנו בתחומים מסוימים, ואף מוכנים ומסוגלים לדווח מה השתנה ובאיזה כיוון, וכן באיזו מידה, והאם השינוי נתפס כחיובי או שלילי. בנוסף, מהי מידת חשיבותו של השינוי בעיניהם, מהם הרגשות והמחשבות המתלווים לשינוי, והאם השינוי אירע באופן פתאומי או הדרגתי.

צפויה ירידה בערך העצמי של המתאבל. שאלות שקשורות לצורך בהתארגנות מחדש של העצמי ביחס לנפטר, עשויות להטריד כבר בשלב מוקדם, שבועות אחדים לאחר האובדן. מחשבות כמו 'מה אני שווה ללא בן הזוג', 'ללא הילד...', או 'מה שווים החיים האלה אם מתרחשים בהם אסונות כאלה...'.

הירידה בערך העצמי צפויה אצל חלק מהמתאבלים וחשוב לדעת ולהכיר בכך. תמיכה של הסביבה לא תמיד תעזור. על המתאבל לעבור תהליך פנימי עם עצמו, ובחודשים אלו, הסמוכים לאובדן עוד מוקדם לצפות לשינוי כשהכול כל כך מבולבל וסוער.

מה מרגישים?

מרגישים סערה רגשית. רגשות מוכרים של משבר, עצב ושל כאב מהולים ברגשות של בלבול רגשי, של חוסר התמצאות, חוסר שווי משקל רגשי. רגשות - בכי, כעס, תוקפנות, חוסר סבלנות, תחושת של אפיסת כוחות רגשית, וגם רחמים עצמיים - שעולים בתדירות ובעוצמה לא מוכרות. האנרגיה הרגשית שמושקעת בתקופה זו מתישה ומעייפת.

לא אחת היא תכלול גם פחד לחזור לעבודה או להתחיל שגרה חדשה לא מודעת ולא מוכרת עם כוחות מוגבלים ותחושת חסר של האיש שאיננו. כל אלו מכונים התגובה לאובדן. היא טבעית, אוניברסאלית, וכל הרגשות נחשבים נורמליים בתקופה זו הסמוכה לאובדן, ואין להיבהל או לדאוג.

חששות ודאגות

האסון יכול לעורר רגשות וחששות ודאגות יתר לבני משפחה קרובים. בודקים בשבע עיניים כיצד הם שורדים: הילדים הפרטיים, ההורים, האחים, בני הזוג.

עלול להופיע פחד משתק, פחד מאסון נוסף, רצון להגן ולמנוע אסון נוסף. מצד שני עולה לעיתים תחושת החסינות: "כבר קרה לנו הנורא מכל, יותר גרוע כבר לא יכול להיות..." או, "המשפחה שלנו כבר שילמה מחיר כבד עם האסון הנוכחי, עכשיו אנחנו מוגנים..."

אצל החוששים מאסון נוסף ניתן לראות דאגה מופרזת ומעקב צמוד אחר בני המשפחה הקרובה. לא אחת התנהלות כזו יכולה לשגע את בני המשפחה שנמצאים תחת המעקב הצמוד.

מה בנוגע לירידה במצב הרוח, ליגון?

בחודשים הסמוכים לאובדן התנהגויות רבות נחשבות למכלול תגובות היגון: הצפות רגשיות, בכי לסירוגין או על פני כל היום, מצב רוח ירוד, עצב שלא מרפה, חוסר ענין בדברים שהיו מעניינים קודם לכן כמו צפייה בתוכנית מיוחדת בטלוויזיה, או פעילות ספורטיבית כלשהי, או הליכה לתאטרון או קולנוע. חוסר רצון לצאת מהבית, חוסר רצון להתרועע עם חברים - כל זה נחשב נורמלי בתקופה הסמוכה לאובדן.

מה קורה לבריאות הגוף?

הירידה בחוסן הרגשי משפיעה גם על החוסן הגופני, ובתקופה שלאחר ה-30 עלולות להופיע מחלות שונות, לרוב במערכות החלשות של האדם. תסמינים או תופעות המוכרים מהעבר, יכולים להופיע בעוצמה חזקה יותר ובתדירות גבוהה.

מי שסובל מאסטמה למשל, עלול לסבול התקפים חזקים ולעיתים קרובות. למי שסבל בעבר מבעיות גב, ייתכן ובתקופה זו התופעה תחזור על עצמה ואף בעוצמה ניכרת, וכן הלאה.

מצליחים להירדם? לישון?

יש שמדווחים על קושי בהרדמות ועל צורך בכדורי שינה. יש המצליחים להירדם אך מתעוררים לעיתים קרובות, ויש הבורחים אל תוך השינה. התופעות מוכרות וחלקן גם ממשיכות. לעומתם יש שלא יחוו שינויים בהרגלי השינה.

לא מצליחים לישון (shutterstock)

התפקידים במשפחה

ככל שלנפטר הייתה מעורבות בחיי המשפחה, כך חסרונו יורגש גם בסדר המשפחתי שלו. כל התפקידים שמילא, הן האקטיביים והן הפאסיביים, יישארו פנויים.

חלקם יתמלאו מיידית באופן קבוע או זמני, וחלקם יישארו פנויים. ילד שנפטר, בין אם הוא ילד בוגר ובין אם ילד פעוט, היו לו תפקידים במשפחה: הילד הוא מישהו להגן עליו, לתמוך בו, להרדים אותו, לחנך אותו, לסייע לו, להוביל אותו, לכבס לו, לדאוג לו בצבא, לסייע לו בתקופת האוניברסיטה, אחרי החתונה, ועוד.

בדומה לילד, כשנפטר אחד מראשי המשפחה אב או אם שנהגו לטפל בכל ענייני הבנקים והקניות והבישולים, אנשים שונים ידרשו כדי למלא את כל תפקידיו. האחד בבישולים והאחר בבנקים ובסידורים ומישהו שלישי ידאג לקניות.

בני המשפחה מתנדבים או מנודבים לביצוע משימות החיים המשפחתיות. הם עושים זאת למען המשפחה, כדי לשמור על השלמות שנפגעה, על היחד, על העתיד, ובעיקר על עצמם. לא תמיד חלוקת התפקידים החדשה מצליחה.

לעתים לימוד התפקיד החדש דורש השקעה של זמן ואנרגיה. לעיתים מגלים שהתפקיד החדש ממש לא מתאים ומנסים להיעזר במשאבים חיצוניים למשפחה כמו חברים או בעלי מקצוע בשכר.

לכל אחד מבני המשפחה, באופן אישי, יש צורך לשמר את האיזון בבית, לדאוג להמשכיותם של הדברים הנדרשים לקיום ולהתנהלות בסיסיים. צורך זה הוא המקור להתארגנות המחודשת ולשינוי מערך התפקידים לאחר מותו של בן המשפחה.

אחים שכולים

כמו לגבי שאר בני המשפחה, גם אצל האחים השכולים נהרסה שגרת החיים. התחושות יכולות לנוע מבלבול וחוסר אונים ועד ניסיון להרגיש ולהתנהג כמו קודם.

לגיל האחים משקל מכריע בהתנהלות התפקודית והרגשית. לעיתים, ניתן לומר שאח שכול חווה אובדן כפול: איבד את אחיו וגם, לפחות באופן זמני, את הוריו. בהמשך התחושות הללו עשויות להתעצם או להיחלש, והן מושפעות מהתנהלות הבוגרים בבית.

כל ילד בכול גיל זקוק לתמיכה ולתקשורת פתוחה, שיכילו אותו ואת רגשותיו, שישימו לב אליו. לא כל ילד ירצה לדבר על האובדן, אבל כל ילד שומע את המבוגרים ואת האחרים מדברים והראש והרגש שלו מעבדים את המתרחש.

הימנעות של המבוגרים לדבר אתו על רגשות או על הנפטר, כדי לא להכביד עליו, עלולה בסופו של דבר להביא לתוצאות לא רצויות ואף לפגוע בילדים.

אחים צעירים מאד ירצו לרוב להחזיר את תפקוד הבית לקדמותו: שאימא תעשה בדיוק מה שעשתה; שאבא ישקיע בדיוק כמו קודם; קשה להם עם השינוי הגדול שחל בבית בנוסף על האובדן. ילדים בגילאים עד 4-5 מצפים שהתנהלות הבית וההורים יחזרו לקדמותם במדויק.

הם אינם מסוגלים להבין ובטח שלא להכיל את הכאב של ההורים. כמו כן יכולת התחשבות בגילאים אלה יכולה להימשך לזמן קצר בלבד, ולמשימות מוגדרות "ניתן לאימא לישון עוד קצת... נחכה שאבא יחזור מהעבודה." לא יותר.

בנוסף לצורך להחזיר כל דבר לקדמותו, עסוקים הפעוטים גם באפשרות להחזיר הביתה גם את האח שאיננו. בגילאים אלה, ואף בגילאים גבוהים יותר, קיים קושי לתפוס את הסופיות של המוות. לילדים הצעירים יש צורך לדבר על האח שאיננו. ילדים שלא מאפשרים להם לדבר בבית ידברו בגן.

ולמה לא מאפשרים בבית? לרוב כי ההורים והדודים ושאר בני המשפחה משתדלים להסיח את דעתו של הילד ולשמח אותו ולהעסיק אותו בדברים 'אחרים'. אבל הצורך קיים.

חשוב שההורים יאפשרו לילד לדבר ולשאול, ושייזמו שיחות על האח שאיננו. לרוב הילד ירצה להצטרף לשיחה ולשאול שאלה או לומר משהו. וגם אם לא ידבר הוא יקשיב.

אבל של ילדים צעירים מאופיין במעברים מהירים, מעצב וכאב לצחוק ושמחה וחוזר חלילה. ילד שמח וצוהל יכול לכאוב ולהרגיש את חסרונו של אחיו גם אם זה לא בא לביטוי חיצוני.

חשוב שההורים ידעו זאת ולא ידאגו. תפקיד ההורים הוא לחבק ולתמוך, ולאפשר תקשורת על האח שאיננו, באמצעות ייזום שיחות, עיון באלבום, בקטעי וידאו וכד'.

אחים צעירים

הצעירים כבר יודעים להתחשב. לעיתים מתחשבים יותר מדי... ולוקחים עליהם תפקידים נוספים בבית ולעיתים נוהגים הפוך ונעשים תלותיים יותר. לעיתים הם עלולים לצאת מבולבלים: מה מותר לעשות ומה אסור, מה יקשה על ההורים ומה יקל עליהם. מנסים לעזור עם האחים הקטנים, ואז אם האחים לא נשמעים להם הם נעשים מתוסכלים כי ניסיונם לעזור לא הצליח.

גם כאן סוד ההצלחה הוא הפתיחות. לדבר ישירות עם הילדים ולומר להם מפורשות במה הם יכולים לעזור, מהן הציפיות מהם בתקופה זו. וכמובן לא לשכוח, חשוב לאפשר לילדים הפרה קלה של המסגרות והגבולות, בעיקר בתחום הפינוקים: לקנות יותר ממתקים או מתנות קטנות.

להעניק יותר תשומת לב. לא לוותר על הליכה לבית הספר, אבל מדי פעם לאפשר הקלה או ויתור, בתאום עם המורה. יתכן ואחת התגובות תבוא לידי ביטוי בהתחצפות, או אפילו אלימות כלפי אחים אחרים במשפחה. צריך לפקוח עין ולראות האם מדובר בניצול חולשת המצב בבית או פריקה של תוקפנות וכעס.

כדאי לקחת את הילדים לפעילויות בהן יוציאו הרבה אנרגיה ומאמץ. פורקן, לכעס, לתסכול ולתוקפנות. שחרור באמצעות פעילות פיסית-ספורטיבית בריאה יוכל להועיל גם בהפחתה ניכרת של שחרור העצבים בבית.

אחים מתבגרים ובוגרים

גיל ההתבגרות מתחיל כיום מוקדם, ועמו כל ההתנהגויות הנלוות, כמו התפרצויות זעם, הסתגרות בחדר מול המחשב וביחד עם החברים מהפייסבוק, התבדלות מהמבוגרים על ידי התנהגויות אחרות, כמו לבוש צעקני/פרובוקטיבי, סידורי שיער שונים, עגילים במקומות מיוחדים, איפור כבד ועוד.

אובדן במשפחה הוא מכה קשה שלעצמה, ונוסף אליה גם בלבול שנובע מההתמקמות ביקום של עולם המתבגרים והצורך להיות/לתפקד גם בעולם הרגיל של המבוגרים. במקביל לצורך להמשיך בהתבדלות המאפיינת את הגיל יכול להיווצר גם צורך להיות ביחד עם המשפחה, כחלק אינטגרלי ממנה וללא התבדלות.

בתוך המשפחה, המתבגר, שהוא לעיתים האח השכול ולעיתים גם מתפקד כ'ההורה של ההורה' שלו, יכול ללכת לאיבוד בין שלל העולמות והצרכים האישיים הרגשיים והחברתיים שלו.

החברים הם קבוצה תומכת מבחינת החום והחיבוק שהם מעניקים. רובם אינם מסוגלים להכיל תגובות של אבל כמו בכי וצער עמוק, ומצד שני מדובר בגיל בו רובם רוצים להיות 'כמו כולם', ולא להיות יוצאי דופן או חריגים. נערה בת 16 ששכלה את אחיה בן 21 בתאונה: "בבית הספר אני רוצה לצחוק כל הזמן, שלא ירחמו עלי..."

למרות שנראה למבוגרים שהמתבגרים כבר עצמאיים ויכולים לעזור לעצמם, אין לוותר על תשומת הלב למתבגר. ויש כמובן גם אחים בוגרים. חלקם צעירים בשנות 20-30 וחלקם בוגרים יותר ואף הקימו משפחה. לעיתים נראה שהם כבר בוגרים ויסתדרו בעצמם ואין לדאוג להם.

נכון, רובם אינם זקוקים לתמיכה לה נדרשים ילדים בגיל צעיר מאוד, אך בשל כך יש להיזהר כפליים, ולא לשכוח, מרוב עומס ודאגה לאחרים - להשאיר להם מקום.

אישה ששכלה את אחיה הצעיר במלחמת יום הכיפורים, וכעבור 20 שנה את אחיה הבוגר לאחר דם לב: "רק עכשיו, לאחר שאחי השני מת, התחלתי להתאבל על אחי הצעיר. אז, לאחר המלחמה, רק דאגנו להורים שלנו, גם האחרים תמיד שאלו על ההורים ומעולם לא נשאלתי איך אני מרגישה. לא נתנו לי מקום ואני לא נתתי לעצמי."

בת 30 ששכלה אח בן 18 בתאונה: " כלפי ההורים קיים אצלי תמיד חוסר אונים, אני לא יודעת למה הם היו מצפים ממני."

בן 31 ששכל אחות בת 25 באופן פתאומי: "חשוב היה לי לשמוע שההורים שלי אופטימיים, חלק מהריפוי שלי זה שההורים יהיו בסדר..."

ילדים שכולים

לילדים צעירים אובדן של הורה הוא קשה ביותר. המשענת המרכזית נעלמת מהחיים. גם כשמדובר במוות שאפשר היה להתכונן אליו, כמו מוות לאחר מחלה ממושכת, ילד לא ממש מתכונן ומאמין ומקווה שיהיה בסדר. זו הסיבה שמותו של הורה נתפס לרוב אצל ילד צעיר כהפתעה, כדבר לא צפוי. כחורבן ענק.

הילד לא יודע היכן למקם את עצמו מבחינה רגשית. אין לו את יכולת ההמשגה. הוא עצוב הוא בוכה, והוא לא יכול להישאר ולחוות את הקושי הזה לאורך זמן. לכן הוא ייצור לעצמו, בעזרת בני המשפחה האחרים, הפוגות של הקלה על ידי משחקים ושעשועים.

בתקופה זו, לאחר השבעה, ובשבועות ובחודשים הסמוכים ולאובדן, כאשר הבית רק מתחיל בהתארגנות ובהתמקמות החדשה, הילד עלול לחוש בחוסר הביטחון האופף את בני המשפחה כולה. בשל יכולת ההמשגה הדלה של ילד בגילאים הצעירים, יש צורך בהמשגת הדברים על ידי המבוגר, תוך שימת דגש על הקושי ועל ההתגברות, תוך הבלטת החלקים שלא ישתנו, שימשיכו כפי שהיו.

ילדים בוגרים מרגישים מבולבלים. גם העצב הנורא וגם צורך לגונן על ההורה שהתאלמן, ואולי אף על אחים צעירים. החסר הרגשי חוצה גילאים ומצבים משפחתיים שונים. החסר הקיומי והיומיומי תלוי בגיל ובסוג הקשרים ואף במקום המגורים, עם ההורים או בריחוק גאוגרפי מביתם.

לא אחת יש לבוגרים פחות הזדמנויות לדבר על כאבם. הם גם דואגים להורה שנותר בחיים וגם להישרדות שלהם עצמם. לכל בוגר תפקידים נוספים בחייו - לימודים, פרנסה, הקמת משפחה, או קיום המשפחה.

עמידה במשימות החיים היא כבדה גם ללא האובדן. בחודשים הסמוכים לאובדן, כשהאבל כל כך טרי, הילדים השכולים עלולים לקרוס מכובד המטלות והמשימות שעתה נוסף עליהם כאב ועומס רגשי כבד. חיילת בת 19 סיפרה בקבוצת תמיכה: "לאחר שאבא מת יש לי שני תפקידים, אני גם בת כמו קודם, וגם אימא של אימא..." אמה שנכחה במפגש הוסיפה ללא תאום ביניהן: "גם לי יש תפקיד חדש, מאז האסון אני גם אימא וגם אבא..."

הורים שכולים

אובדן ילד הוא מחריב, איום וקשה מנשוא. החודשים הסמוכים לאובדן מתנהלים לעיתים כפי שתיאר אב ששכל את בנו בן ה-18 בתאונת אופנוע: "כל היום רצים לי סרטים בראש. אני כל הזמן טרוד.

האם זה באמת קרה? האם במקום שלושה ילדים יש לי עכשיו רק שניים חיים? ואם זה נכון, איך זה שאני ממשיך לחיות? איך זה שכול העולם לא נעצר? אני לא מצליח להתרכז בעבודה, לא מתפקד בבית."

האובדן כל כך כואב ובלתי נתפש, ובו זמנית חייבים לדאוג לשאר בני המשפחה, לבן הזוג, לילדים הצעירים או הבוגרים, חייבים לשאת בעול הפרנסה, לדאוג להתנהלות הבית, ניקיון וכביסות ובישולים. על אף הקושי - חייבים להתחיל ולהתארגן בתוך המציאות החדשה.

לא כל ההורים מחזיקים מעמד במצב הזה. חלקם נעזר בסיוע מקצועי ואף בתרופות. אחרים מסרבים לסיוע חיצוני, ומדשדשים בקושי, ואחריהם נגררים שאר בני המשפחה, נואשים ואבודים.

הילדים מצפים מההורים להתנהלות המוכרת. זו מחזקת את ביטחונם, אך כמעט ולא ניתנת ליישום מבחינת ההורים. הילדים הצעירים מתקשים להתחשב בהורים, אולי רק לשעות אחדות.

במקביל, זו דרישה בלתי אפשרית לצפות מההורים לחיות ולהתנהל כמו לפני האובדן. ההורים יצליחו לחזור לתפקוד בתחומים מסוימים ובתחומים אחרים יתקשו.

סיפרה אם ששכלה בן 11 ונותרו שלוש אחיות בגילאים 9-3: "הייתי מסוגלת לבשל אבל לא לעזור לילדים בשעורי בית."

ילדים בוגרים לרוב יתחשבו בהורים, ואף יגוננו עליהם. ההורים, חשוב שיקבלו את תמיכתם ובמקביל ימשיכו לקחת אחריות ואף לתמוך בילדיהם. ישמרו על הדדיות בקשר ובתמיכה, אך יזכרו שבסופו של יום - הם המבוגר האחראי ותפקיד זה נשאר שלהם.

לעיתים נדמה שהזוגיות של ההורים השכולים נעלמת בתקופה הסמוכה לאובדן. אולי קיים קושי ליצור אינטימיות אבל החברות חשובה מכול בעת הזו. ההתחשבות אחד בשני, התמיכה ההדדית, הכתף שישנה להישען עליה.

היכולת של בן הזוג האחד לראות את השני ולשמש לשון מאזנים: כשהאחד רואה את השני מתפרק ידאג לשנס מתניו ולנהל בעצמו את המפעל המשפחתי, ולהפך. כמובן שלסוג הקשר ולסגנון הזוגיות מלפני האובדן תהיה השפעה משמעותית על ההתנהלות החברית ועל הזוגיות שלאחר האובדן.

אלמנות

לאחר אובדן של בן זוג, התחושה הקשה היא של אובדן המשענת. מיד לאחר השבעה מתחילים להרגיש בחסרון. גם כאשר הבית מוצף במבקרים שנשארים נאמנים ולא עוזבים מיד לאחר השבעה, גם אז הכניסה לחדר השינה בלילה היא לבד. המיטה ריקה.

אלמנים ואלמנות רבים דואגים להגיע אל הלילה עייפים ומותשים, משתדלים להיות עסוקים כל היום, נמנעים ממנוחת הצהריים, וכל זאת כדי לדלג על ההרדמות המכאיבה, להגיע למיטה ממוטטים ולהירדם מיד.

ההתארגנות בבית לאחר מותו של בן הזוג מאיימת ומפחידה. שאלות קיומיות של איך להתארגן ואיך להסתדר, ואיך לעשות את זה או את זה ואיך להתמודד עם בעיות וקשיים אחרים שמעולם לא טיפלו בהם, שכן היו בתחום אחריותו של בן הזוג שאיננו.

מבחינה רגשית עולים חששות הקשורים בלקיחת אחריות על הילדים, בהבטחת מסגרת חמה ותומכת, ודאגה לכל מחסורם, וכל אלה בכוחות חסרים בשל מותו של בן הזוג, ובשל היכולות הנפשיות והפיסיות שהצטמצמו לאחר האובדן.

הכאב והגעגועים מופיעים במשך כל היממה. עולים וחודרים במחשבות, מעלים דמעות ומפלחים את הנשמה. האלמנים והאלמנות שעסוקים בהישרדות ובהתארגנות, יפנו לרוב פחות מקום לכאב. המאורגנים והעסוקים פחות בהישרדות יפנו לרוב יותר מקום לכאב ויבכו יותר.

הקשר לנפטר

בתקופה זו עדיין מוצאים חפצים אישיים קטנים, כמו שעון, משקפי שמש, ילקוט, או מזכרות אלקטרוניות ודיגיטליות כמו הודעה במענה קולי בטלפון הסלולרי, או אס אם אס שנשלח לבן משפחה או חברים, מסמך שנשמר במחשב, או מייל שנשלח. כל מה שהיה שייך לנפטר, משיש ובלתי משיש, הופך לבעל ערך רגשי.

חצי הכוס המלאה

לא ברור איך בכלל אפשר לעבור את הימים הללו. איך זה שהשמש ממשיכה לזרוח כל בוקר... ובמקביל יש המסוגלים לבדוק את ה"מתנות" שהשאיר לנו היקרים שלנו שאינם: מכתבים מקסימים ונוגעים ללב, גינת נוי נפלאה, תמונות, חפצים ועוד ועוד.

אם ששכלה בן בגיל 11 בתאונה: "אני קוראת את הברכות שכתב לי לחגים ואני גם נגמרת מזה וגם מתחזקת. אני מבינה כמה הייתי משמעותית בשבילו וכמה הוא העריך והוקיר אותי על כך, וזה גורם לי להרגיש טוב עם האימהות שלי כלפיו."

אלמנה ששכלה בעל בן 55 בתאונה: "בעלי השאיר לנו גינה מפוארת שעשה במו ידיו, עם צמחייה מיוחדת וסלעים... מזכרת לכל המשפחה."

איך אפשר לגרום למחשבות על הנפטר להיות נעימות?

אפשר לבחור להיזכר בדברים הנעימים, המצחיקים והמשעשעים, שגרמו לנו הנאה ומשמעות. להיזכר בטיולים ובעשיה משותפת.

היזכרות באירועים וחוויות חיוביים גורמת לתחושה טובה, תחושה של נעימות. באמצעות התחושות האלה אנחנו בעצם שומרים ומשמרים את הקשר שלנו אל היקיר שלנו, שאיננו.

הכותבת היא מחברת הספר "אבל היום שאחרי" בהוצאת כתר, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחה קבוצות של משפחות שכולות כבר 15 שנה