מכה קלה מלונדון
את החלטות הפרלמנט הבריטי וראש הממשלה השבדי יש לבחון מול מודל המדינה העזתי על מנהרותיו, רקטותיו ומחבליו
עוד בערוץ הדעות של ynet
אחיי, גיבורי המילקי / הראל רם
אני ענייה / שלי גרוס
גם אם לזכותו של הפרלמנט הבריטי עומדת העובדה שאינו יותר מחוליית המשך בשרשרת הוויה של צביעות בריטית מהוללת - החל בבכירי האקדמיה בממלכה, עבור
בתקשורת בניצוחו הנאמן של BBC וכלה בשוחרים בריטים של תרבות, אמנות וחרמות על ישראל - יש בהחלטה קצת יותר מסטנדרט כפול בריטי טיפוסי.
ההחלטה נסמכת על אותן הנחות שווא, של שמאל ליברלי מערבי וישראלי, כי מדינה כזו תהיה שונה במהותה מ-21 מדינות ערב הנחשלות, האוטוריטריות, הדיקטטוריות והלא-דמוקרטיות, שזכויות אדם, מיעוטים ונשים לא יירמסו בה ברגל גסה. מדינה שבה אלימות, דיכוי, תשלומי שוחד ונפוטיזם שלטוני בוטה לא יהיו לחם חוקה. מדינה שלא תשאף להיפרע מישראל בדרך הטרור, הדמוגרפיה, הדה-לגיטימציה הבינלאומית, או בכל דרך אחרת.
קביעתו של השבועון "אקונומיסט" אך לפני כארבעה חודשים, כי העולם הערבי ניכר בעוני, בנחשלות, באלימות ובשנאה פנימית וחיצונית - אינה יותר מסנונית אחת וגלמודה שאינה מבשרת את בוא האביב של התבוננות נכוחה של המערב על העולם הזה. בדיוק כפי שדברי צ'רצ'יל על האיסלאם בספרו "מלחמות הנהר" כי "זאת דת מיליטנטית רוויית קנאות שמטילה קללות על חסידיה ושמשתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה" - היו ונותרו מהקולות הבודדים באפלת ההתחסדות, ההדחקה וההכחשה של המערב
הליברלי ומחנה השלום הישראלי.
העובדה שכמעט 100% מהטרור עלי אדמות הם מבית היוצר של העולם המוסלמי, כשרבים במדינות האלו חשים הזדהות מוחלטת עם אותם מעשים - אינה מביאה ליותר מדי הרהורי כפירה בשמאל המקומי והגלובלי באשר לטיבן של חברה ותרבות אלה. כשגם האמת נופלת שדודה על מזבח השלום והחלום, של המדינה הפלסטינית כמובן - ממציא לנו המוח היהודי, וגם המערבי, פטנטים. כך נולדה במוחם הקודח והמתרץ של פרס, ביילין ושות' בימי אוסלו המדממים של אמצע שנות ה-90' תוכנית החלוקה המופרכת בין פלסטינים טובים מסוגם של ערפאת ובני עדתו לרעים בדמותם של שייח יאסין ומרעיו. וכך ממשיכה לשרור במקומותינו ההבחנה המופלאה בין אבו מאזן לחמאס, כמו בין חמאס לשאר תושבי עזה. הבחנה שחוזרים ושונים בה גם מי שאינם נתפשים כאבירי מסדר השלום המקומי, למשל ריבלין הליכודניק.
"שכנינו הפלסטינים, תושבי עזה, שבויים בידי חמאס", קבע נשיאנו הטרי בימים האחרונים, ולו רק כדי ללמדנו שוב שיש להבחין בין חמאס (הרעים) לאוכלוסייה האזרחית, שכנינו בעזה (הטובים). אותם שכנים טובים, שרובם ככולם תמכו ועדיין תומכים בביצוע פשעי מלחמה של ירי רקטי על ישראל, ששוללים את קיומנו, שיותר מ-80% מהם תמכו בעבר בפיגועי ההתאבדות בישראל, שבחרו בחמאס, ושתומכים באיסמאעיל הנייה למנהיגות הפלסטינית כמעט פי שניים מהתמיכה באבו מאזן.
אין כמעט סקר מקומי ובינלאומי בשנים האחרונות שאינו מצביע על נוכחותן של אותן עמדות חשוכות, אנטי דמוקרטיות, אנטישמיות, מיליטנטיות, תומכות טרור, בקרב הפלסטינים כמו בקרב מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות. כך לדוגמה, מסקר של מכון PEW האמריקני מ-2013 עולה כי יותר מ-70% מהפלסטינים תומכים במוות בסקילה על ניאוף, כמעט 60% מהם במוות על עזיבת האיסלאם, ולפי סקר מלפני כחצי שנה, ללא פחות מ-93% (האחוז הגבוה בעולם) מהפלסטינים ביו"ש ובעזה יש דעות אנטישמיות.
לפחות מבחינתנו, את מידת הפרופורציות שיש להעניק להחלטות הפרלמנט הבריטי וראש הממשלה השבדי, גם אם יש בהן יותר ממטרד דיפלומטי קל, יש להעמיד למול דיוקנה הצפוי של אותה מדינה פלסטינית, אם תקום, שלא יהיה שונה מהותית ממיטב "הקדמה" והנאורות" ששאר העולם הערבי מזמן לנתיניו ולשכניו, ועם סיכוי יותר מסביר שתאמץ, במוקדם או במאוחר, בחרב או בקלפי, את המודל העזתי, על מנהרותיו, רקטותיו ומחבליו.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
