חזרתי ל"מגבות ערד", והלב נצבט
כתב "ידיעות אחרונות" יובל קרני, שגדל בערד, חזר למקום העבודה הראשון שלו ודיבר עם האנשים שאין להם לאן ללכת
הידיעה על סגירת המפעל צבטה את הלב ועוררה בי נוסטלגיה. לא רק כי אני ערדניק גאה (לשעבר), אלא כי זה היה מקום העבודה הראשון שלי אי שם באמצע שנות ה־80. בחופש הגדול ובחופשות החגים הייתי נער שליח של המפעל על אופניים, עשיתי שעות נוספות כצבע ואחר כך זכיתי לקידום כעוזר במחלקת החשבונאות. כמעט כל ערדניק עבד ב"מגבות ערד" (או לפחות הכיר מישהו שעבד שם). כל כך שמחתי לעבוד שם כנער, ששמרתי בקנאות את תלושי השכר שקיבלתי.
אתמול חזרתי ל"מגבות ערד" באזור התעשייה השומם בפאתי העיר. ריח הכותנה עדיין היה באוויר, אבל מסביב דממת מוות: השאלטר ירד, המכונות נדמו, העובדים הגיעו בבכי חרישי כדי להיפרד בפעם האחרונה ולחזור הביתה עם מכתב פיטורים. מנהלת כוח האדם סיפרה להם שהממשלה לא מוכנה להשקיע יותר במפעלים כאלה. "ביקשנו את עזרתו של שר הכלכלה נפתלי בנט כדי להציל את המפעל ולעזור לערד, אבל הוא אמר שהוא לא מאמין יותר בטקסטיל", סיפרה לעובדים.
מאות העובדים היו כמו משפחה אחת גדולה: תושבים ותיקים, עולים חדשים, בדואים מהפזורה ועובדים זרים. עובד אחד תלה שלט מצויר על אחד הקירות במפעל לאחר לידת בתו: "כאן זה העתיד שלנו". בשנות השיא העסיק המפעל יותר מ־700 עובדים. בשנים האחרונות, לאחר העברת קו הייצור לירדן, המשיך המפעל להתקיים בתפוקה נמוכה עם 200 עובדים בלבד. גם כשרוב העבודה נעשתה בירדן, הסמל נשאר בערד.
סגירתו של "מגבות ערד" חרצה את גורלם של ארבעת בני משפחת קוגן: האב ולדימיר שעבד 18 שנה כמכונאי ראשי; האם מרינה שהייתה אחראית מכבסה במשך כעשור; והילדים ולדימיר (25) וואלרי (24) שעבדו כאורגים מאחורי המכונות הגדולות. "אנחנו משפחה שחיה ממגבות ערד", סיפר אתמול ואלרי. "זה לא רק אנחנו - זה גם הדודים, החברים. חודשיים אחרי שעלינו לארץ אבא שלנו כבר התחיל לעבוד כאן". ולדימיר מוסיף: "זה המקום היחיד בערד לעבוד בו. התנאים היו סבבה, המשכורת טובה, עשו לנו טיולים ומסיבות. היה תענוג לעבוד כאן. עכשיו הכול נגמר".
הם עוד לא יודעים מה הם יעשו בעתיד. "אנחנו הצעירים נסתדר. אבל אנשים שעבדו כאן חצי מהחיים שלהם לאן ילכו עכשיו? איפה הם ימצאו עבודה? המצב על הפנים", אומר ולדימיר. "אין עבודה וזה רק מידרדר. כל הזמן נסגרים כאן מפעלים ומקומות עבודה".
העובדים קיבלו את רוע הגזירה בשתיקה. במקום מחאה היה ייאוש. מדינת ישראל, הם סיפרו, מצדיעה לתעשיות עתירות טכנולוגיה ובזה לעובדי האדמה והייצור. "אנחנו מדינת היי־טק", אמר אתמול אחד העובדים. "אף אחד לא מתעניין בטקסטיל. מי שעושה עבודת כפיים כבר נחשב נטל על כוח הייצור של מדינת ישראל".
ואלרי קוגן יצא ממשרדי ההנהלה עם מכתב פיטורים והנהן בראשו.
"הלב כואב. אני הפסקתי את הלימודים רק כדי לקבל עבודה במפעל. אמרו לנו ששר הכלכלה לא מוכן לעזור לנו כי אנחנו טקסטיל. שמעתי שהוא עשה אקזיט בהיי־טק. טוב, עם מגבות לא עושים אקזיט".
המדינה מתכוונת להקים בקרוב מפעל פוספטים בסמוך לערד. פעם רעיון כזה היה מתקבל בהתקוממות מצד התושבים בגלל ההשלכות הבריאותיות שלו. "עכשיו אנשים אומרים שכפרה הבריאות, העיקר שתהיה להם עבודה", סיפר אחד מתושבי ערד על העיר שהייתה ואיננה עוד.
הטור המלא התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
