"שנת חורף": ארוך ארוך, אבל כל כך עמוק
פרס דקל הזהב שניתן לסרט "שנת חורף" הוא עוד אסמכתה לכך שיוצרו נורי בילגה ג'יילאן הוא גדול הבמאים הפועלים כיום. הדרמה ההגותית הזו אמנם אורכת שלוש ורבע שעות, אולם ככל שהצופים מעמיקים אל תוככי נפש האדם, מתגלה מלוא עוצמתה - שוות ערך ליצירות המופת של צ'כוב וברגמן
האם יש ספק שנורי בילגה ג'יילאן הטורקי הוא גדול הבמאים הפועלים היום? אם היה כזה, בא סרטו החדש, "שנת חורף" ("Winter Sleep") - זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן - ומאשר זאת.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
ואם נדמה היה שעבודתו הקודמת, "היו זמנים באנטוליה", היא פסגת יצירתו וספק אם יתעלה עליה - הנה בא סרטו הנוכחי, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, ומוכיח שהדבר אפשרי. מדובר במעשה אמנות מעורר התפעמות שאפשר לדבר עליו בנשימה אחת עם ברגמן וצ'כוב.
לא לחינם הוזכרו פה שני המאסטרים הגדולים של נבכי נפש האדם. שכן "שנת חורף" מבוסס בחופשיות על שני סיפורים קצרים מאת צ'כוב, "אנשים מצוינים" ו"האישה". אף שורה עליו יכולת ההתבוננות האנושית המחמירה והמכמירה שמאפיינת את עבודותיו של ברגמן. הסרט הוא, על כן, "character study" - בהיעדר הגדרה הולמת בעברית - במיטבו, בן כשלוש שעות ורבע, שבמהלכן אנחנו מתבוננים בדמויות, מאזינים לשיחותיהן הארוכות על מוסר, דת והטבע האנושי, נחשפים למערכות היחסים המורכבות ביניהן, ובאמצעותן גם לומדים להכיר טוב יותר את עצמנו.
העלילה מתרחשת בבית מלון השוכן בחבל קפדוקיה שברמת אנטוליה, ומתמקדת בארבע דמויות. איידין (האלוק בילגינר) הוא בעליו האמיד של המלון, שחקן לשעבר ואינטלקטואל הכותב בנוסף טור בענייני היום בעיתון מקומי שאיש אינו קורא, ומתכנן לכתוב ספר על תולדות התיאטרון הטורקי.
עמו מנהלת את המלון אשתו הצעירה ממנו בהרבה, ניהל (מליסה סוזן) העסוקה בפעילות פילנטרופית, ויחד אתם מתגוררת גם אחותו הגרושה והדעתנית, נקלה (דמט אקבג). נוספת להם דמותו של אימאם צעיר ואביון (סרחט קיליג'), שנוכחותו מעוררת כמה מהסוגיות המעמדיות שהסרט דן בהן.
"שנת חורף" נפתח באקט חסר חשיבות לכאורה. ילד משליך אבן לעבר המכונית שבה נוסעים איידין ועוזרו, ומנפץ את השמשה. הילד כמסתבר הוא בנו של כפרי עני, אחיו המריר והשיכור של האימאם, החי עם משפחתו בבית עלוב שבבעלותו של איידין, ומתקשה לשלם לו את חובותיו. האב ממהר להתעמת עם שני הגברים המחזירים את הילד לרשותו, אך נראה כי איידין מקפיד לשמור על ריחוק אדיש מהמתרחש.
מכאן והלאה יתמקד הסרט בדמותו של איידין, שהולכת ונחשפת במלוא אכזריותה ואטימותה הרגשית. מכאן גם שמו של הסרט, שאמנם מתרחש על רקע נופיה המושלגים הנהדרים של קפדוקיה, אך מתייחס באופן סימבולי לתנומת החורף הפנימית העמוקה בה נתון איידין.
כמו עבודותיו הקודמות של ג'יילאן ("המרחק", "שלושה קופים"), גם סרטו זה פועל מעבר לגבולות הזמן והמקום שבהם הוא מתרחש. זהו לכאורה סרט על זוגיות ומשבריה - ואמנם השיחות שמנהלים ביניהם איידין וניהל מזכירות את "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, אך גם את סרטו של ג'יילאן מ-2006, "אקלימים", שבו גילמו הוא עצמו ורעייתו, התסריטאית אברו ג'יילאן, זוג אמיד במשבר.
ואולם, נדמה שזהו קודם כל סרט על עולמו של "המבקר" - לאו דווקא מי שזהו מקצועו, כמבקר הסרטים, הספרות או התיאטרון, כי אם זה שמתבונן בחיים ממרחק, באדישות מה, ושכתיבתו שאינה פונה לאיש לא נועדה אלא לספק תאווה אנוכית.
בסיפורו של צ'כוב, "אנשים מצוינים", שהשיחה המופיעה בסרט על אי-התנגדות לרוע לקוחה ממנו ישירות, הגיבור מתגורר בחברת אחותו שהתאלמנה, שיושבת עמו בחדר בו הוא כותב את ביקורותיו הספרותיות, ומטיחה בו את דעותיה הפסקניות בדבר חוסר התוחלת שבמלאכתו.
גיבורו של ג'יילאן יושב אף הוא וכותב, ואחותו אף היא יושבת עמו ומציעה אבחנות חריפות בנוגע לעבודתו ואישיותו. וכמו גיבורו של צ'כוב - כך מנותק גם איידין מהעוני ומהחיים שמסביבו ושעליהם הוא מתעקש לכתוב. חוסר המשמעות והריק הקיומי של חייו - מבחינה זו ג'יילאן הוא תלמיד מובהק של אמן הניכור המודרניסטי מיכלאנג'לו אנטוניוני - מוצאים את ביטוים בנופים החשופים המשמשים לסרט רקע, מערות עתיקות חצובות בסלע המעניקות להם מקבילה חזותית מקורית ומרשימה.
אשתו המלנכולית, ניהל, בזה לו, אך איידין, בניתוקו והתנשאותו, אינו מבחין בכך. באחת הסצינות הנפלאות והמורכבות בסרט, היא מגיעה אל בית האימאם ואחיו עם מעטפה גדושה בכסף שתרם איידין באופן אנונימי וציני למטרות הצדקה שלה, על מנת לעזור להם. בעוד האימאם נרגש לנוכח המחווה, תגובתו הקיצונית של האח האחר מדגישה מצד אחד את חוסר האונים שבו היא מצויה, ומאידך מאתגרת את הדיכוי שמבסס בעלה באמצעות הונו.
הסצנה הזו ממחישה ביתר שאת את העובדה שהיא לכודה בכלוב של זהב, ממש כמו גיסתה, שכל שנותר לה הוא רק לחשוף את ריקנות חייו של אחיה. ואולם, חלקו האחרון של הסרט, הצ'כובי ביותר בו, מוביל את גיבורו לקראת אפשרות של גאולה ונחתם בתובנה מרגשת.
מרבית סרטיו של ג'יילאן עוסקים במסע, שהוא לעיתים ממשי (כמו "היו זמנים באנטוליה"), ולעיתים נפשי, ומטרתו היא תהייה אקזיסטנציאליסטית על מהות בן האנוש.
בסרטו הקודם הוא עשה זאת באמצעות דרמה משטרתית, שבמרכזה חיפוש מתסכל אחר גופתו של גבר שנרצח ונקבר בערבות החשופות של אנטוליה. בעבודתו זו הוא כולא את הדמויות - גם כשאחת מהן מבקשת לעזוב, היא נבלמת על ידי השלג הכבד - ומאלץ אותן להתעמת זו עם זו, כאשר לא נותר כמעט דבר אחר לעשותו בעונה המתה שבה הסרט מתרחש.
נכון, קשה לכאורה לשכנע את הצופה מן השורה לסור ולרכוש כרטיס לדרמה טורקית דברנית שאורכה למעלה משלוש שעות. אך מי שיבחר לעשות זאת, יחווה אמת אנושית גדולה שכמותה מוצאים ביצירות הספרותיות הכבירות ביותר.
