"איש ושמו אובה": מאפה סקנדינבי בלתי מזיק

לכאורה, היה אפשר לפטור את "איש ושמו אובה" כספר מסחרי, מיינסטרימי ובלתי מזיק - כזה המנגן על התפר שבין הטרנד הסקנדינבי לבין הזנב של "פרויקט רוזי", הוא הרי קליל, מתחנף לקוראיו בלי בושה, מנסה להצחיק כל העת (ולפעמים גם מצליח, במיוחד בתיאורי המיזנטרופיה הקורעים של אובה מול הסביבה והאובססיה שלו למכונית מסוג סאאב).

יחד עם זאת הסיפור סובל מפגעי אמינות ברמת המקרו, במקומות שהמחבר מוותר לריאליזם הרך לטובת רקיחה בדיונית. אבל יש ב"איש ושמו אובה" משהו שבכל זאת גורם לו להתרומם מעל המאפיינים הללו - ולהיות ספר כזה שקשה להניחו מהיד.

"איש ושמו אובה". הומור שבדי די קליל

מסופר בו על אובה, איש קשיח אופי, שככל הנראה מצוי על הספקטרום האוטיסטי, שאיבד את אשתו האהובה וחי עם עצמו, שגיונותיו, והשגרה הבלתי מפוצחת שלו. חוסר התוחלת הקיומית של חייו גורם לו לקחת החלטה לשים להם קץ, וכאן מגיע פגע האמינות הראשון - אובה מנסה לסיים את חייו בכל מיני דרכים, אבל לא מצליח - וכבר בשלב מוקדם של הספר ברור שהוא לא יצליח. בד בבד, כל מיני שכנים פולשים לתוך מציאותו הא-סוציאלית וכופים את חברתם עליו, בזכות שירותיו הטכניים של אובה, שהם יקרים לאין שיעור.

בין היתר מדובר באישה צעירה, מהגרת מאיראן, בעלה הלא יוצלח וילדיה, שכן צעיר בשם ג'ימי שקורא לו "אחי", וזוג זקנים שהגבר שבהם ואובה היו חברים בעבר, אך אובה מחק אותו בגלל, שירחם השם, שהוא קנה ב.מ.וו. בתוך הסצנות הקומיות נשזרת גם הטרגדיה הגדולה של חיי אובה, והכל נרקח במן קונספציה לא כל כך מקורית, אבל כזאת שתמיד "עושה את העבודה", בספרות וגם במדיומים אחרים: קח דמות קשיחה, שונאת אדם, מבודדת, שים אותה בתוך אי אלו סיטואציות חברתיות, ולאט לאט תפשיר אותה, תראה שבעצם לבה תמיד היה טוב. זה פשוט החברה שלא קראה אותו נכון. בהמשך ניתן ללהק את ג'ק ניקולסון לתפקיד הראשי.

בעיה נוספת אצל "אובה" שהנרטיב שלו מאוד צפוי ולא מפתיע לרגע. בעת הקריאה יש תחושה של דשדוש עלילתי במקום: שהדברים אולי מתקדמים לאט, אבל בעצם לא מתקדמים בכלל. בקמן, בהחלטה מודעת, חשף את הקלפים הדרמטיים שלו כבר על ההתחלה, כמו אמר ביודעין: זה בעצם עולמו של האיש, הסיפור הוא נגזרת שלו, וזו החלטה שצריך לכבד, כי סך הכל עלילה לא חייבת להיות רכבת הרים. רוב הזמן זה לא מפריע, והקריאה שוטפת ומבדרת וקומית, אם כי פה ושם יש דברים שחוזרים על עצמם, במטרה ליצור אולי אפקט קומי. אבל לא תמיד זה עובד.

אבל כאמור, יש בספר משהו שהוא מעבר לכך: פה ושם עפים ניצוצות מבריקים מכתיבתו של בקמן, דימוי מפתיע או דיאלוג מבריק, וכמו אצל רבים אחרים - דווקא כשהוא לא מנסה להצחיק, הוא אולי הכי מצחיק. כמו כן, הספר עמוס בביקורת רכה כנגד החברה המערבית של המאה ה-21, חברה שלדברי אובה איבדה את הערכים והעקרונות ובעצם את דרכה כולה.

חברה שבה "אנשים קונים בקרדיט ונוסעים במכוניות חשמליות וקוראים לבעלי מקצוע שיבואו להחליף נורות. חברה שלמה שלא מסוגלת להבדיל בין דיבל בטון לסטירה מצלצלת. היכולת לעשות משהו כמו שצריך במו ידיך כבר לא שווה כלום, ואם פתאום אפשר פשוט לקנות הכל, אז מה באמת החשיבות של היכולת הזו? מה ערכו של גבר במציאות כזו?" אובה הוא דינוזאור ערכי ואיש עקרונות שעלו על גדותיהם בחברה ריקה ומצועצעת - אם כי הוא לאט, כנראה מגלה, שליכולות ההנדי-מן שלו עדיין יש ערך,

וכמו כן מגלה שגם לנוכחותו הרגשית. שאנשים זקוקים לו מעבר לכך שייבש את הרדיאטור שלהם או יוודא שאף אחד לא עובר על חוקי ועד השכונה.

בנוסף, הספר מעלה אמירה חברתית ברורה כנגד החברה הבירוקרטית המערבית, וכן כנגד אופן ההתייחסות שלה לזקניה: איך נותנים להם לקמול כמו עציצים ללא שמש, מחליטים עבורם החלטות קריטיות, ופשוט מבטלים את היותם אנושיים במידת מה. אובה גם נלחם נגד כל זה.

יחד עם זאת, האמירה הזו מעט יוצאת מפרופורציות עקב הגרוטסקה והמופרכות של הסצנות המדוברות, למשל, אותו נציג של משרד הרווחה שמגיע עם הרכב ונוסע היכן שאסור לנסוע, ומנהל עם אובה הורדת ידיים קיומית, ובסוף הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, כמו במטה קסמים הוליוודי.

אז "איש ושמו אובה" הוא לא יצירה ספרותית כבירה, מטלטלת, מעוררת מחשבה - מילים שנהוג להגיד על ספרים בימינו, או לפחות על גב עטיפתם - אבל מדובר בדרך לא רעה להעביר שלוש שעות של קריאה. כי להצחיק קוראים זה לא דבר פשוט. ולכן יש לו ערך.

"איש ושמו אובה", מאת פרדריק בקמן. משבדית: יעל צובארי. הוצאת ידיעות ספרים, 319 עמ'.