"זעם": מלחמה זה רע, הסרט טוב
זוועות מלחמת העולם השניה מובאות אל המסך בצורתן הגולמית והמזעזעת ביותר בסרטו של דיוויד אייר "זעם", הנע באלגנטיות בין ריגושים פשיסטיים למסרים אנטי-מלחמתיים רלבנטים. בראד פיט מופיע כמפקד טנק קשוח וציני, בסגנון ג'ון וויין, החונך טירון תמים בשדה הקרב דרך דם, יזע והמון בוץ
בראד פיט שב לחסל נאצים, הפעם מבלי לקרקף אותם, ב"זעם" ("Fury"), סרט מלחמה קלאסי שבמרכזו החיבור שבין גבורה, גבריות ופטריוטיות. דומה שמאז סצינת הפתיחה הווירטואוזית של "להציל את טוראי ריאן" של סטיבן שפילברג, המתארת את נחיתת בעלות הברית בחופי נורמנדי, לא נצפו בקולנוע דימויים גרפיים כל כך של שדות קרב מדממים והמוני חיילים נקצרים. הסרט שביים דיוויד אייר ("סוף המשמרת") נע מתיאור צידה הפראי של המלחמה לעיסוק בתהילת ההקרבה בצביונה הפשיסטי ביותר.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
הצופה הישראלי יזהה בסרט גרעין עלילתי מוכר. זה קורה כאשר טוראי צעיר (לוגן לרמן) מצטרף בתחילתו אל צוות טנק שרמן שעליו מפקד סמל דון "וורדאדי" קולייר (בראד פיט), המשתתף בכיבוש גרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. הטוראי המפוחד והבתול מתקשה ללחוץ על הדק המקלע ולקצור בנבלים, ובמהלך הסרט הוא יעבור תהליך חניכה שיהפוך אותו מנער רגיש למאצ'ו. כזה שיורה (בגרמנים) ומזיין (גרמניות).
אכן, זכר סרטו של שמוליק מעוז, "לבנון", עולה במהלך חלקו הראשון של "זעם", שעיקרו חוויותיהם המסעירות של אנשי הטנק בפיקודו של פיט. אלה כוללים גם את נהג הטנק "גורדו" (מייקל פנייה) האמריקאי ממוצא מקסיקני, את הטען הדרומי הנבער "Coon-Ass" (ג'ון ברנתל), והתותחן בויד (שיה לה-בוף) המצטט תדירות מכתבי הקודש, וזוכה על כן לכינוי "bible" (אגב כך, במהלך ההסרטה אכן עבר לה-בוף היהודי התגלות רוחנית, והתנצר) - כולם לוחמים ותיקים, שהכינויים שדבקו בם מעידים על הפיכתם זה מכבר למכונות מלחמה משומנות. זאת, להבדיל מהמגויס הטרי נורמן, שמעולם קודם לכן אף לא ראה את תוכו של טנק.
קשה לדבר על עלילה של ממש בסרט, ששמו בא לו מכינויו של הטנק המדובר. חלקו הראשון מתאר את היתקלויותיהם של אנשי צוותו עם שרידי ההתנגדות הגרמנית בעיירות וכפרים שהם עוברים דרכם. במהלכו נחשף נורמן לאכזריותו של "וורדאדי", שבאחת מסצינות השיא של הסרט אף מאלץ אותו לקחת את נשקו ולירות בגבו של איש אס.אס. שבוי. הצגתו האמביוולנטית של הלוחם האמריקאי כדמות הנעה על הגבול שבין טירוף ושפיות - באופן שמזכיר את דמות המפקד חובב ניחוח הנפלם שגילם רוברט דובאל ב"אפוקליפסה עכשיו" - הופכת את חלקו זה של הסרט לרלוונטי ומעניין במיוחד.
בתוך כך נרקמים בין קולייר ונורמן יחסי אב-בן (בכל זאת, "war daddy") שמאופיינים, מצד אחד, בניסיונותיו של המפקד המחוספס לגונן על הצעיר חסר הניסיון, ומאידך - להפוך אותו לגבר. אכן, יש משהו בדמות הקשוחה, הצינית, העייפה ובעלת טון הדיבור היבש שמגלם פיט שמזכיר את אלה המזוהות עם ג'ון וויין - במיוחד את זו ששיחק במערבון המצוין של הווארד הוקס "נהר אדום" (1948), על המתח האדיפלי הגואה בין בוקר נוקשה ובנו המאומץ (מונטגומרי קליפט) במהלך מסע הובלת בקר מפרך.
יש משהו באלימות המופשטת של הסרט ובזיקה שלה לגבריות שמזכיר את עבודותיו של סם פקינפה, ובעיקר את יצירת המופת שלו "חבורת הפראים" מ-1969. הדבר בולט במיוחד בחלקו השני, שבו מתבצרים הלוחמים בטנק שנפגע ממוקש ונלחמים בנחילי גרמנים התוקפים אותם. זהו גם המקום בו משתנה הטון בו מתנהל הסרט, והוא נהפך לפמפלט לאומי-הרואי נטול בושה ומירכאות, המתרפק על ההקרבה הפטריוטית והופך את הקטל המסיבי לדמוי משחק פלייסטיישן.
ההשוואה עם "ממזרים חסרי כבוד" מתבקשת, אבל סרטו של אייר מדגיש את הממד הפיזי של המלחמה
באופן כמעט חסר תקדים בקולנוע האמריקאי (דימוי זכור במיוחד הוא זה של מחצית מפניו של חייל מת המרוחים בתוך הטנק). הסרט נפתח בשחיטה ומסתיים בטבח, ובדרך מתאר את האופן שבו הלחימה הממושכת שראשיתה בצפון אפריקה והמשכה באירופה הפכה את "וורדאדי" וצוותו לגלדיאטורים צמאי דם. קשה שלא להבחין כאן בהתייחסות ביקורתית להשלכותיה של הנוכחות האמריקאית המתמשכת בעיראק ואפגניסטן.
ועם זאת, שיאו של "זעם" אינו מצוי דווקא בבימוי והעיצוב העילאיים של הקרבות, כי אם בסצינה ארוכה המתרחשת בעיירה כבושה, שאל אחת הדירות בה נכנסים קולייר ונורמן. הם פוגשים שם שתי נשים גרמניות מפוחדות, אך קולייר הדובר גרמנית שוטפת מרגיע אותן ושולח את נורמן לאבד את בתוליו בחברתה של אחת מהן (אליסיה פון ריטברג המקסימה). הרגע השקט והיפה הזה מופר כאשר שאר אנשי מגיעים אף הם לדירה והופכים את הסיטואציה למתוחה ועל סף התפרצות אלימה.
הסצנה הזו היא כמו סיפור קצר בעל נגיעות סוריאליסטיות, והיא מעידה על יכולתו של אייר לכתוב ולביים סיטואציות דרמטיות הדוקות. חבל, על כן, שסרטו לוקה בכל הנוגע לעיצוב שתי הדמויות המרכזיות בו. פיט ולוגן מגלמים פה סטריאוטיפים. הראשון, את מי שהמלחמה הממושכת הפכה למכונת הרג משומנת שאינה מסוגלת לחוות אלא את הריגוש שבמוות ובהקרבה, והשני - את הנער המפוחד שיהפוך במהלך הסרט לגיבור.
יש משהו מיושן מאוד באופן שבו "זעם" מתאר את הדינמיקה שבין שתי הדמויות, כאילו מדובר באחד מאותם סרטי מלחמת העולם השנייה שהופקו בהוליווד במרוצת שנות ה-50. מאידך, קשה שלא להתרשם מהשילוב של אימה והיקסמות שהסרט מקפיד עליו בכל הנוגע לדימויי המלחמה. שילוב שלא פעם חוצה את הקווים אל עבר הריגוש הפשיסטי.
