"9 חודשים": יותר חודרני מאולטרסאונד

הריון. לידה. הורות. הנה קונספט שעובד היטב בעולם כבר מיליוני שנים. רובנו עברנו או נעבור את זה. זה נושא שרלוונטי לכולם, ומצד שני - הוא הדבר הכי אישי ופרטי שיש. אבל השנה היא 2014, הטלוויזיה מכוונת על ערוץ 2 וכנראה שכבר אין דבר כזה פרטי מדי.

הנה, תשאלו את 100 המשתתפים בריאליטי החדש "תשעה חודשים", שפרק הבכורה שלו שודר אתמול (יום ה') ב"קשת". אחרי שעברו בדיקת הריון קבוצתית מול המצלמה, הם לא מתביישים להמשיך לחשוף קבל עם ועדה את נבכי נפשם וגופם.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"פולישוק": פוליטיקה מצחיקה מבלי לטמטם

"אבודים": האישה הנכונה במקום הנכון

"ערסים ופרחות": מי פה הגזען?

(צילום: אלדד רפאלי)

אולי אני תמים או מיושן, אבל באמת מפתיעה אותי הנכונות הזאת. גם אני הפכתי לא מזמן לאבא, אבל אני לא חושב שזה צריך לעניין אף אחד חוץ מאותי, את בני משפחתי ואת חבריי. רק המחשבה על להכניס מצלמה לפגישה עם רופא או לארוחת ערב משפחתית מעוררת בי חלחלה. אבל כנראה שזה באמת רק אני.

בפרק הראשון שלה מציגה "תשעה חודשים" שלושה זוגות במצבים קיצוניים לכאורה - אריה ורבקה שעברו כבר שלוש הפלות וחוששים לגורלו של העובר הרביעי, עומרי ורעות שלא מצליחים להיכנס להריון והזוגיות שלהם קורסת ואושרי וליאת שאחרי לבטים קשים נכנסים להריון שכולו ריבים וחרדות.

הסיפור המרגיז ביותר הוא זה של עומרי ורעות. אחרי 11 שנים ביחד היא נואשת להיכנס להריון ומאשימה את עצמה בכל פעם שהיא מגלה שלא הצליחה. עומרי מנסה לעודד אותה, אבל כשהם מגלים שהבעיה היא ספירת הזרע הנמוכה שלו, היא לא מחזירה את אותה מידה של רגישות וחמלה שהוא הפגין כלפיה.

מה שקורה אחר כך הוא שרעות מחליטה שהזוגיות שלה ושל עומרי נגמרה, ובסדרה של שיחות עם בנות משפחה ואיתו מנסה להסביר להם ולעצמה למה היא רוצה להתגרש. הוא מנסה לשכנע אותה להישאר, אבל בסופו של דבר נכנע והפרידה שלהם - כוללת אריזת החפצים והחיבוק האחרון - מתועדת מול המצלמה. האם נראה אותם שוב? לא ברור.

אריה ורבקה, לעומתם, הם מופת לזוגיות. למרות שאיבדו כבר שלושה תינוקות - אחת מהם בחודש התשיעי - הקשר שלהם איתן והם מחזקים אחד את השני בהריון הרביעי שהיה יכול לשבור לא מעט זוגות. אריה מנסה לגונן על אשתו קצת יותר מדי ומספק כמה רגעים קומיים מוצלחים. היא, מצד שני, בוודאי גרמה ללא מעט עיניים לדמוע כשסיפרה איך נפרדה מבתה שנולדה ללא רוח חיים.

הסיפור של ליאת ואושרי יותר בנאלי. הם באמצע שנות ה-30 לחייהם, מתלבטים אם להביא ילד לעולם ומחליטים לחיוב לא מעט בזכות התעקשותה של - זהירות, קלישאה - אמה של ליאת. אבל הקלישאות לא נגמרות כאן. אושרי מגלם את הסטריאוטיפ הגברי ("אני עדיין מרגיש ילד") וליאת את הסטריאוטיפ הנשי ("אני מפחדת שהוא לא יהיה שם בשבילי") וההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת.

את שלושת הזוגות אנחנו מלווים במפגשים עם הרופאים, בבדיקות זרע, בשיחות אינטימיות אחד עם השני, עם בני משפחה ועם הרב, וכן, גם בחדר הלידה. ברמה של "כמה אצבעות פתיחה יש לה?".

האם זה מעניין? תמיד יש משהו מסקרן בהצצה לחיים של אחרים, אבל במקרה הזה רבות מההתרחשויות מוכרות לנו באופן אישי או דרך בני משפחה וחברים שעברו דברים דומים. אז בשביל מה לפתוח את הטלוויזיה?

חלק מהסצינות גרמו לי לנוע באי נוחות ולתהות איך ירגישו הגיבורים - או הילדים שלהם - כשיצפו בתוכנית בעוד כמה שנים. וכן, גם הייתי שמח לשמוע איך הרופאים והרב מסבירים את שיתוף הפעולה שלהם עם התוכנית. ולא, אני בכלל לא רוצה לדמיין איך ייראו תוכניות הריאליטי בעוד עשר שנים.

בפרקים הבאים של "תשעה חודשים" מצפים לנו עוד 97 (!) זוגות, והיוצרים מבטיחים סיפורים מעניינים כמו זוג לסביות וזוג שעובר טיפולי פוריות ארוכים. מבחינתי הפרק הראשון היה די והותר. במקום לחטט בחיים של אחרים אני אמשיך לחיות את החיים שלי. מי יודע, אולי בסוף ייצא מזה עוד ילד.