לקרוא ולחשוד: וידויים על הסכין
כל וידוי צריך להיות חשוד, מסביר יצחק לאור, שספרו החדש "אהבת עולם" מציג דמויות הנמצאות במירוץ הזמן דרך שמונה וידויים - וגם חושף חמישה ספרים שהכנות היא חלק בלתי נפרד מהם. ספרים על הסכין
"אהבת עולם" איננו רומן וידויי במובן המקובל, שאותו מלמדים באוניברסיטאות, למשל, ובכל זאת, אילו הצטרכתי להמליץ עליו, בלי לקלקל את חדוות הקריאה, הייתי אומר: זהו ספר על הזמן הרץ של אנשים, אנשים שונים, הרבה אנשים, ונשים, קולות, בערך 15 דמויות, ובכל זאת הזמן הזה בנוי באמצעות שמונה וידויים.
מטיבם, וידויים צריכים להיות חשודים. כל וידוי צריך להיות חשוד. כל קריאה צריכה להיות חשודה. הווידויים כנים, ואולם, כל כנות נתקלת בכנות אחרת. הקורא צריך לקרוא, לצלול ולצאת כדי לנשום, ושוב לצלול. כיוון שהחלטתי להציג את ספרי החדש בתוך הז'אנר הזה של ספרות הווידויים, אני מבקש לתאר חמישה ספרים, שאפשר לקוראם ככאלה.
"קסנדרה", מאת כריסטה וולף
את הווידוי הזה מספרת בת דמותה המיתולוגית של קסנדרה, הנסיכה, פליטת מלחמת טרויה, שניחנה ביכולת לראות את העתיד, ונגזר עליה, שלא יקשיבו לה. המחברת, הסופרת הגרמניה כריסטה וולף (ילידת 1929), שכתבה ופעלה במזרח גרמניה, היתה בעצמה מעין נביאה, ואת ספרה זה, המתרחש כביכול בימים הקדומים ההם, מנחה התחושה כי החברה שבה היא פועלת נידונה לכלייה. אכן, כמה שנים אחרי פרסום הספר בגרמנית, התפרקה מזרח גרמניה. ציטוט יפה?
"את הדבר הזה לא תפסתי ימים רבים: שלא הכל היו מסוגלים לראות את מה שראיתי אני. שהם לא השגיחו בדמותם העירומה המחוסרת משמעות של המאורעות. נדמה היה לי שהם חושבים אותי לטיפשה, אבל האמינו לדבריהם שלהם. צריך להיות בזה איזה היגיון".
"יומנו של גנב", מאת ז'אן ז'נה
את ההיכרות עם כתביו של ז'אן ז'נה, כמו חלק גדול מהמטען האינטלקטואלי שלי, אני חב לרעייתי. "יומנו של גנב" הוא, לטעמי, המשעשע ביותר בין ספריו של ז'נה, גנב שישב בבתי סוהר רבים וזכה לחנינה, אחרי שגדולי הרוח הצרפתים התערבו לטובתו. הספר סוקר, בווידוי "חסר בושה", את גלגוליו ז'נה בשנות השלושים והארבעים ברחבי אירופה, איך השביע את תשוקתו לגנוב בפלישה לבתים זרים, איך ישב בבתי סוהר, איך בגד והלשין ואיך נהנה מחיי המין ההומוסקסואליים שלו. הנה פסקה יפה וקצרה בתרגומה של אביבה ברק:
"והנה, זה כמה ימים אני לומד מן העיתונים שהעולם שרוי בדאגה. שוב מדברים על מלחמה. ככל שגובר אי השקט בלבבות, ככל שמתרבות ההכנות (לא עוד הצהרותיהם הקולניות של פוליטיקאים כי אם דייקנותם. אימתנית של הטכנאים), כן יורדת עלי שלווה מוזרה. אני מתכנס בתוך עצמי. אני מייסד לי שם משכן של נועם ושל אימים ומתוכו אביט, בלא לחשוש מפניו, בטירופם של בני האדם. אני כמה לרעם התותח ולקול תרועת חצוצרות המוות כדי שאוכל לכונן לי, שוב ושוב, בועה של שקט".
"האופסימיסט", מאת אמיל חביבי
יכולתי למנות את "האופסימיסט" (אל-מותשאאל) של אמיל חביבי בתוך סדרה אחרת, אלטרנטיבית, של ספרים אהובים עלי, שביניהם הייתי משלב בשמחה את ספרי: אלה שהאירוניה שלהם נכתבת "מלמטה", מצד האדם, מול השלטון. למשל, אמיל חביבי, או ספריו ז'וזה סאראמאגו, וכמובן המורה הגדול של האירוניות מהסוג הזה, ברטולט ברכט. ובכל זאת, כיוון שאני עומד בפרשת הווידויים, אני בוחר בווידויו של סעיד אבן אל נחס, גיבור "האופסימיסט".
הספר היכה גלים בעולם הערבי, מאז ראה אור בסוף שנות השבעים, והפך במהירות לקלאסיקה, גם בזכות עניינים, שספק אם הקורא העברי יכול להתוודע אליהם, אם אינו קורא ערבית. כל פרק בווידוי של סעיד (המאושר) בן הנחס, כתוב בסגנון אחר מהמסורת העתיקה של הספרות הערבית. ובכל זאת, תרגומו של אנטון שמאס הוא תרגום מופתי. כל פרק סוקר את חייו של האזרח הצייתן, סעיד, מול השלטון הישראלי, בתוך האירועים הפוליטיים השונים. בכל פעם שהוא מבקש לציית, הוא נמצא מפר איזה חוק ולהיפך.
בקטע שלפנינו נקרא הגיבור בידי השב"כ לשכנע את בנו בחוף טנטורה לא להפוך לשהיד: "על כן באנו אליך סעיד, יא בן אל-נחס, יא בן אל-מותשאאל, על מנת שתשנס את מותניך ותלך אליו ותשכנעו שיחזור בו מכוונתו הילדותית להתאבד, ושיחוס עליך ועל אמו המסכנה. אנחנו פונים אליך מפני שאתה האיש שלנו, ואנחנו רוצים לשרת אותך כפי שאתה משרת אותנו. לך לך אל ביתך אם כך, קח את אשתך הטנטוראית וסעו לחורבות טנטורה בטרם ייהפכו חייכם לחורבה אחת גדולה".
"טוביה החולב", מאת שלום עליכם
זהו בוודאי הווידוי המפורסם ביותר בספרות העברית, אף שנכתב ביידיש, וגרסתו המוסיקלית ("כנר על הגג"), הרסה, בלשון המעטה, את הממד הנפלא של הווידוי, זה של המספר העממי, המדבר בשפתו הפשוטה, ולשונו מלאה מכתמים, ופסוקים "מקולקלים", ושדרכו אנחנו קוראים על חייו של טביה, ועל חיי בנותיו, אל מול המודרניות, ומתוך אירוניה גמורה.
מן הספרים שאותם אני מונה כאן, זהו בוודאי הספר המוקדם ביותר שקראתי - קיבלתי את כל כתבי שלום עליכם בתרגום י"ל ברקוביץ' מהורי, ליום הולדתי ה-12 - ואחר כך ראיתי אותו כמחזה, כמחזמר ולבסוף במחזמר קולנועי, והשיר האידיוטי "לו הייתי רוטשילד" עדיין מעצבן אותי, לכן אני מעדיף לחזור אל התרגום החדש של דן מירון ולהיזכר באותה סצינה שבה טביה בוחר להתעלם מבתו חוה, אחרי שנישאה לנוצרי, ועל אם הדרך היא מנסה לחסום את דרכו. כן, הקטע הזה מפורסם בכאב הגדול שהוא מעלה.
"פתאום אני מרגיש שהסוסון שלי נעצר - סטופ! מה זה? אני מגביה את העיניים ומעיף מבט - חוה! - אותה חוה כמו שהיתה, לא נחסרה שערה, אפילו את הבגדים לא החליפה!... הדבר הראשון שעולה לי על הדעת - לקפוץ מן העגלה ולחבק ולנשק אותה... אבל תיכף בולמת אותי מחשבה: ״טביה? מה אתה עושה?! ואני מושך את הסוסון במושכות: ״דיו שלימזל!״ ומפנה את העגלה..."
"הג'יגולו מקונגו", מאת חנוך לוין
טוב, הדבר האחרון בעולם שאפשר לומר על חנוך לוין זה שהוא כתב ספרות וידויית, אף שהקומדיה שלו, אם מחברים אותה טוב-טוב לסיפור אחד ארוך ומלא פיתולים, כוללת איזו אוטוביוגרפיה ברורה מאוד שלא כאן המקום להתמודד איתה. ובכל זאת, בחרתי ב"ג'יגולו"
לא רק משום שהוא הספר המצחיק ביותר שאני מכיר, אלא משום שכמה מהמונולוגים בתוכו הם וידויים נפלאים של הודאה בחולשה. חולשה? אפסות. אחד מהם הוא זה המכונה "איש הדקה-וחצי הראשונות".
"אני איש. תוכלו לכנותני ׳איש הדקה-וחצי הראשונות׳. מאוד אוהב אני את הדקה-וחצי הראשונות לכניסתי לחדר שבו מחכים לי. הופעתי מעוררת ציפייה. כלומר, היא מתעוררת, הציפייה, עוד לפני הופעתי: משתוקקים לפגוש אדם שיש לו מה לומר. עם היכנסי לחדר מיתוסף חשמל לאווירה. הופעתי כל-כך לא מעניינת, עד שנוצרת, על דרך הניגוד, דריכות אדירה..."
"לאחר דקה וחצי כבר ברור לכולם שאינני יודע כלום, שאין לי מה לומר, ולא ממני תבוא ישועה לעולם... הפגיעה הראשונה בכבודי אינה מאחרת לבוא. חיוכי כמו עווית קשה על פנַי. אני מנסה להתעלם. אווירון נייר עף ופוגע בחוטמי. אני מתכופף, מרים אותו מן הרצפה... אבן נגולה מעל ליבי. כבר יודעים, יודעים מי אני. הידד! ואף על פי כן נזכר אני, כמין נחשול התרגשות מצמרר, בדקה-וחצי הראשונות. אח, כן, אלה היו זמנים!".
ספרו של יצחק לאור "אהבת עולם", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
לפנייה לכתב/ת 
