לנוקס בקאברים: למי יש כוח לשירים מקוריים?

נתחיל מהסוף. "nostalgia", אלבום הקאברים החדש של אנני לנוקס, הוא אלבום יפה, שתפור להפליא על החורפיות שהחלה להזדחל לכאן ומוכיח שוב שמדובר בזמרת גדולה באמת. לנוקס בחרה כאן בקפידה קלאסיקות גדולות, רובן משנות ה-40 וה-50, של ענקים כמו אלה פיצג'רלד, בילי הולידיי, לואי ארמסטרונג, ריי צ'רלס ואחרים, והיא מבצעת אותן בצורה וירטואוזית אבל מבלי לגלוש למלודרמטיות, או לגינונים דיוואיים (בניגוד מוחלט לאלבום הקאברים החדש של ארת'ה פרנקלין, שזו אחת מהבעיות שלו). גם העיבודים המוזיקליים הם מצד אחד סופר מקצועיים, כולל סולואי גיטרה וירטואוזיים וסאונד פשוט נפלא, ומהעבר השני – לא מנסים להתחכם או לגנוב את ההצגה. בקיצור, ראוי ביותר. רגעים הנכללים באלבום כמו I Put a Spell On You ו-Moon Indigo הם לא פחות ממרהיבים.

אבל חייבים להביט על היצירה הזו באספקט הרחב יותר. זה שבמסגרתו בעת האחרונה יוצאים יותר ויותר אלבומי קאברים, מסוגים שונים. את ארת'ה פרנקלין כבר הזכרנו, רוד סטיוארט הצליח להתניע מחדש את כל הקריירה שלו דרך סדרה של אלבומי קאברים לקלאסיקות אמריקאיות. ג'וני קאש שינה לגמרי את הדרך שבה הונצח, בזכות גרסאות הכיסוי המנצחות שלו. ניל יאנג שחרר רק לפני חודשים ספורים אלבום שבו הצדיע לגיבורי ילדותו המוזיקליים. פול מקרטני עשה את אותו דבר לפני כמה שנים. ואני בטוח שזו רק ההתחלה. מה גם שיש הרבה תתי ז'אנר בגלקסיית הקאברים, כמו אלבומי מחווה שבהם מגוון אמנים מבצעים מחדש שירים של אמן ספציפי, ע"ע דיויד בואי, בק, פיטר גבריאל (ששחרר, מצד שני, אלבום שבו הוא מבצע קאברים), u2, ליאונרד כהן ועוד ועוד.

ואלה לא רק האלבומים. אנחנו חיים בעולם של קאברים. הילדים שלי, שצריכת המוזיקה הראשונית שלהם מתחילה מול המסך, בתכניות כמו "דה וויס", פוגשים שירים בצורה של גרסאות כיסוי. מבחינתם, טבעי לגמרי שכל שיר שהם שומעים לראשונה כבר הושר בעבר בידי מישהו אחר. וכשזמר צעיר מעז לבצע שיר מקורי שלו, זה מוצג להם כקוריוז, או כגילוי נדיר של אומץ.

ברור שהמצב הזה מאוד מתסכל, בייחוד עבור חובבי מוזיקה שגדלו במהלך עשורים שהצטיינו ביצירתיות ובמקוריות. וברור גם, שבדומה למצב בישראל, ה"קאנון" של השירים הגדולים הולך ונסגר למבקרים חדשים. יש תחושה שלפיה קיימת ספרייה ענקית של שירים קלאסיים, שנסגרה איפשהו בתחילת שנות האלפיים, ומאז כמעט אי אפשר לחדור אליה. רק להשתמש במה שמאוכסן בה בדרכים חדשות. בדיוק כמו אלבומי הקאברים שאנחנו מדברים עליהם.

זה עצוב, זה מעיד על תרבות הנמצאת בקיפאון, וגם על הצורך להיאחז בדברים מוכרים, בתוך עולם ההולך ומשתנה מרגע לרגע. הכל נכון. אבל זה המצב, ואנחנו צריכים להביט בו בכנות. עם יד על הלב, לכמה מכם יש כוח וסבלנות לעשרה שירים חדשים לגמרי של אנני לנוקס? או של כל אמן גדול אחר? במציאות שבה בכל רגע נתון אתם יכולים לקבל מסרון/הודעת ווטסאפ/מייל, הרעיון של האזנה רצופה לעשרה שירים לא מוכרים מתחיל להישמע כמו מדע בדיוני.

הפתרון הוא או ויתור מוחלט על קונספט האלבום, או אלבום של שירים מוכרים בגרסאות חדשות. ולשם בדיוק זה הולך. אגב, זה יכול וצריך לקרות גם אצלנו. אין שום סיבה שלא ייצאו כאן אלבומי קאברים מהסוג הזה, בביצוע של זמרים גדולים עם גוון ייחודי. גידי גוב, למשל. או ריקי גל, שאלבום כזה יוכל רק להועיל לקריירה המדשדשת שלה.

וזה גם הצד היפה באלבומים כמו החדש של אנני לנוקס. הם אולי לא מקוריים במיוחד, אבל הם מבוססים על רכיבים מוזיקליים בסיסיים, שקצת שכחנו מהם, או שאנחנו נוטים לפעמים להקל בהם ראש. ואני מדבר על - שירים ענקיים, גם בלחן, גם בטקסט, שהשתמרו עשרות שנים; הפקה מוזיקלית מיומנת ומהוקצעת; וזמרת גדולה באמת, שמצליחה לקחת שיר מוכר לעייפה, ולבנות אותו מחדש.