צחי הלוי: "אנשי שב"כ אמרו שיש לי יכולות"

הגיע השלב שבו חיים טולדנו כבר לא יכול היה להתעלם ממה שקורה לאנשים סביבו. אין דרך יפה יותר להגיד את זה – הם התחרפנו. יש לו אשה וילדה והם גרים בעיר המנומנמת אילת, וחוץ ממתחים פה ושם עם האבא של אשתו, היפי מזדקן ומלח לשעבר שהעמיס ערימה יפה של סמים במהלך החיים שלו, לא קרה להם שום דבר מסעיר. עד שיום אחד צצה באמצע המדבר גופה גדולת ממדים, שמתברר שהיא האחות התאומה של שלי, אשתו קצינת המשטרה, שטבעה לפני 15 שנה בסיני. האירוע הזה גורם למעגל האנשים שמקיף את חיים לאבד את זה, ומתניע את סדרת המתח החדשה "בתולות", שעלתה השבוע ב"HOT".

צחי הלוי הוא האיש הנכון במקום הנכון, החיים טולדנו המושלם. בחור רגוע, חם, נכון לרַצות, מציע לאשתו הפעלתנית (מגי אזרזר) משטח מרופד לפרוק עליו את האנרגיות שלה, ומדי פעם מוכן להתכופף מול ההצלפות של אבא שלה (ששון גבאי). עד שזה מגיע לנקודת האל חזור, הרגע שבו הבת שלו בסכנה, ואז כל מה שהוא אגר כל השנים מתנקז לפיצוץ. אבל זה יקח עוד כמה פרקים, בינתיים אתם יכולים להישען אחורה, כלומר לשבת על הקצה של הכסא, לכסוס ציפורניים וליהנות מהמתח.

"חיים הוא בנאדם רגיל, אבל הוא גם הדמות היחידה בסדרה שערה לזה שדברים מוזרים קורים מסביבה", מפרש הלוי, "והוא גם העוגן של הצופים במובן הזה שהוא מאותת להם שבאמת קורה פה משהו מוזר".

אתה האיל קיציס שלהם, בעצם.

"לגמרי. אבל אולי בסוף יתברר שהוא הכי פסיכי, לכי תדעי מה יהיה בעונה השנייה". 

צחי הלוי עם מגי אזרזר ב"בתולות"(צילום: צחי צלניקר)

איכשהו החיים של הלוי שינו את הסדר הרגיל של הדברים. כבר בתור ילד הוא עשה את הטיול הגדול בחו"ל, כשנדד עם ההורים שלו (בחסות העבודה של אבא שלו במשרד ראש הממשלה) בין שלל מדינות וערים, בין היתר דנמרק, רומא, קהיר, בריסל והרצליה. הסיבוב הזה יצר איש שעטנז, דובר חמש שפות (ערבית, אנגלית, ספרדית, עברית וצרפתית), שחלם לעשות מוזיקה, ומהר מאוד פתח מבערים והתחיל להופיע עם קאוורים ומוזיקה מקורית שלו ("הגעתי הביתה בחופשות מהצבא, שמתי שרשרת, עגיל, שיניתי פאזה והופעתי עם ביפר, מוכן להקפצה").

כך הוא צבר פז"מ של 20 שנות במה, פאבים ואירועי ועדים, מתוכן גם 14 שנה כרקדן ומוזיקאי (שמעולם לא למד ריקוד או מוזיקה) בלהקת "מיומנה", שהמשיכה לו את הסיבוב הגדול בעולם.

בגיל הבוגר בעליל, 36, הוא החליט ללכת ל"The Voice" כדי לקבל את הפוש והחשיפה שריאליטי מסחרי מעניק לאלה שמוכנים לעלות על הסחרחרה. רצה הגורל וקצת לפני כן הוא לוהק לסרט הקולנוע "בית לחם", מה שגרם לתקופת צילומים עמוסה ומגוונת – יום אחד גיטרות רוקנרול, יום אחרי זה סצנה אינטימית כסוכן שב"כ שמפעיל משתפי פעולה בשטחים.

"בית לחם". בין ריאליטי לצילומי קולנוע(צילום: ורד אדיר)

נאמן למוטיב של חייו, הפך השחקן שמעולם לא למד משחק, לזוכה פרס אופיר לשחקן משנה על הניסיון הראשון שלו מול המצלמות. מפה לשם הוא החליט לאפסן את המוזיקה, לא להופיע, כמעט לא ליצור, ולתת צ'אנס לדבר החדש הזה שהגיח לו אל החיים. המפגש הראשון שלו עם תפקיד בסדרת טלוויזיה היה ב"בתולות", ואחר כך הוא המשיך בטבעיות לשלב הבא – דרמה יומית, "מתים לרגע".

אפשר להגיד שעשית את המסלול ההפוך. מריאליטי לקולנוע איכותי, סדרה שבועית ואז דרמה יומית.

"נכון, דברים הסתדרו לי. כשאני חושב על ההחלטות שקיבלתי, היו לא מעט התנגשויות, 'The Voice' ו'בית לחם' למשל נתנו לי שניהם את הלו"ז בדקה ה-90, ו'בית לחם' כמעט ויתרו בגלל זה, היה קצת בלגאן אבל בסוף זה הסתדר. זה עדיין לא תחום פשוט, במיוחד אם אתה רוצה משפחה וילדים ואתה לא יודע מה יהיה מחר. היו לא מעט רגעים קשים שקלטתי עד כמה אני צריך להאמין בצדקת הדרך שלי כאמן. המצחיק הוא שאחרי 'בית לחם', אנשי שב"כ שראו את הסרט אמרו לי שיש לי יכולות ואני יכול לעשות שינוי קריירה, זה גם לא זר לי, אני יודע מה זה יחידה קרבית. אז שקלתי לעבוד בביטחון, יש שם משהו מאוד מרגיע – דרך ברורה כלכלית, אתה יודע לאן אתה יכול להתקדם בניגוד לשוטף פלוס 90".

נו?

"לא יכול לוותר על החופש שלי. זאת עבודה כל כך אינטנסיבית ותובענית, שבאמת אין לך יום ולילה ואין לך רגע של חופש. זה מה שהכריע את הכף. גם על חדשות ואקטואליה ויתרתי בגלל זה. פעם הייתי צרכן כפייתי של חדשות עד שהבנתי שאני לא צריך את זה. אני ממילא מחובר להכל מעצם זה שאני חי במדינה. אפילו אם אני אסגור את עצמי באיגלו, יגיעו אלי עם פתק לתוך האיגלו ויספרו לי הכל על אלימות ופוליטיקה, ומה אני צריך את זה? אני לא רואה חדשות יותר. מדי פעם אני מציץ וקולט ששום דבר לא השתנה".

איפסן את המוזיקה. צחי הלוי בהופעה(צילום: ענת מוסברג)

הסיבוב שלך בעולם לא עשה לך חשק לגור במקום אחר?

"בהיבט של קריירה כן, אני מנתב לשם. בגיל 28 הייתי נשוי למישהי שגם באה מחו"ל, אז דווקא כן דיברנו על מעבר וחיים במקום אחר, אבל מהר מאוד התגרשנו וזה לא קרה. אני כן מחפש את המקום הזה בתור אמן, עם הידע שלי בשפות והניסיון שצברתי בתרבויות אחרות. אבא שלי הוא דור שמיני בארץ, אז יש לי חיבור שורשי לפה, אבל אני מאמין שאפשר להרגיש שורשי ומחובר בכל מקום שבוחרים.

"בתור ילד תמיד פינטזתי שאוכל לאפשר לילדים שלי את החיים שאני חוויתי. אני שמח שההורים שלי התגברו על החסרונות של אורח חיים כזה. זה לא פשוט להתנתק, במיוחד כשאתה ילד ואתה מגיע למקום חדש ויודע שבעוד שנתיים כבר תצטרך להחליף מדינה, חברים, שפה, בית ספר. אני חושב שבסוף זה קשור לאופי שלך ולמה שאתה מקבל בבית. אנחנו קיבלנו הרבה ביטחון, אז הגרעין המשפחתי היה העוגן בעולם של משתנים. אז נכון שאני מסתגל בקלות מצד אחד, אבל מצד שני יש לי קוצים בתחת, אני חייב כל הזמן להחליף מקום".

"המסתורין הוא פלסתר"

הסדרה "בתולות" לוהקה למעשה סביב השחקנית הראשית, מגי אזרזר. האגדה מספרת שהחיבור בינה לבין הלוי באודישנים היה חזק כל כך, שאזרזר התעקשה שהוא זה שילוהק לתפקיד. "מגי הרגישה שצחי הוא הבית", אומר שחר מגן, תסריטאי ויוצר הסדרה (עם הבמאי אדם סנדרסון, "זוהי סדום"). "אנחנו הרגשנו שיש בצחי משהו שהוא לב. זה התאים לנו כי לא רצינו שהדמות של מגי תגיע מבית מנוכר, שתהיה לה סיבה לברוח לסיפור שהיא חוקרת. להיפך. רצינו שיהיה לה קשה לעשות את הצעד הזה מולו. חיפשנו מישהו שלו ויציב, גם כדי שכשהוא יתפוצץ – והוא יתפוצץ - זה יהיה הכי כיף, כי את האנשים האלה הכי מעניין לערער.

"צחי בעצם מייצג את הנורמלי בסדרה על חריגות. על מישהי מאוד נורמלית ורגילה שיום אחד מגלה שהמשפחה שלה חריגה, וזה מביא אותה לאיזה שהוא אדג'. מה שמייחד אותה מול סדרות מתח אחרות שעושים פה, זה שיש בה כלים של מסתורין ופנטזיה. זאת סדרה שמדברת על אמונה – האם אתה מאמין במשהו גדול ממך? בקיומו של המופלא? איך כדאי לחיות את החיים, עם המציאות, שמשאירה אותנו עם סיפור מתח קצת מדכא על רצח ואונס, או עם האגדה? כי מבחינתי המסתורין הוא בעצם פלסטר, ככה אנחנו מתמודדים עם כל החרא".

בצילומי "בתולות". חיפשו דמות יציבה(צילום: צחי צלניקר)

"אני לא כל כך מתעסק במהי משמעות החיים", מעיד הלוי על עצמו. "אני יודע שכולנו מחפשים צידוק לקיום שלנו, וסימן השאלה הגדול הוא מאיפה הגענו ולאן אנחנו הולכים, אבל אני לא שואל את השאלות האלה. אני עסוק בלחוות את החיים עצמם. אני מסכים שיש משהו גדול מאיתנו ושאמונה היא דבר טוב, אבל אצלנו הבעיה היא עם היח"צנים של האמונה, שדופקים לנו בלגאנים כי הם מתחרפנים".

במה אתה מאמין?

"בחיבור רגשי. אני רואה על הבן שלי, דין, שהוא בן 11, והוא מחובר לרגש באינסטינקט. בכלל אצל ילדים הכל מאוד פשוט וברור. הם מן ספוג רגשי. כל מה שאני כשחקן צריך להשקיע עבודה כדי להתחבר אליו, ילדים עושים את זה בקלות יחסית. אחר כך זה מתחיל להטשטש.

"לא מזמן דיברתי עם דין על אמנה חברתית, משהו בבית ספר, ודיברנו על הכתה שלו ועל קבוצות של ילדים. הוא דיבר על ילד אחד שפשוט בא כל יום, לא מדבר בכתה והולך, ותוך כדי שהוא מדבר הוא התחיל לדמוע, שאלתי 'למה אתה בוכה?' והוא אמר 'זה כואב לי שזה ככה. זה נראה לך הגיוני?' וזה המיס אותי. האמפתיה שלו".

11 זה לא הגיל שהם מתחילים לבקוע מהילדות?

"זה כן. לפני כמה זמן הוא אמר לי 'תפסיק לקרוא לי מאמי זה לא נעים לי'. אמרתי 'איך אני אקרא לך, אחי?' אמר לי 'תקרא לי בשם'. בבית קראתי לו עוד פעם בובי, קוקי וזה, אז הוא אמר 'מה אמרתי לך?' תפסתי אותו ואמרתי לו 'תקשיב לי טוב,

בבית אני קורא לך בובי כמה שאני רוצה, ואנשק לך את כל הפרצוף ואחבק אותך. בחוץ אני מוכן להשתדל להתנהג בהתאם'".

נראה לי שאתה צריך ילדים חדשים.

"זה יקח זמן. אני גרוש, התגרשנו כשהוא היה בן חצי שנה. אני רוצה עוד ילדים אבל עכשיו אני מאוד מאוד מפוקס על העשייה".

זוגיות?

"לא. זה לא הזמן. במיוחד לאור העובדה שיש המון נסיעות לחו"ל וכיוונים שנרקמים שם, ועד שאני מגיע מן הסתם אני מקדיש את הזמן לילד, אני מרגיש שאני צריך להשלים איתו פערים. הזמן עם הילד לא חוזר".