כך תפסיקו לכעוס ולפגוע באחרים - ובעצמכם

אני כועס. אני כועס על אשתי. אני כועס על הבן שלי. אני כועס על הוריי. אני כועס על החברה הכי טובה. אני כועס על השכן מהקומה השנייה. ואני כועס גם על עצמי. מאוד.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

זה אפשרי: איך להתגרש בלי לפגוע בילדים  

אל תישארו לבד: כך תצליחו להיפרד לתמיד מהבדידות

בלי תירוצים: אל תוותרו על הזוגיות שלכם

כעס הוא הביטוי העכור ביותר של יחסים. הוא הצורה שבה אני משליך את האשפה שלי ברבים. אני צועק, מעליב, מפחיד ומתרץ: "זה בגלל שעצבנת אותי"; "זה על זה שאתה לא מקשיב לי"; "זה מפני שאת מאכזבת אותי". אז אני כועס מאוד עליך. ועלייך. ועליכם.

אבל האמת היא שאני לעולם לא כועס על משהו או בגלל משהו. אני פשוט כועס בתוך תוכי, זה מתפרץ מבפנים.

הכעס נמצא בתוכנו שנים

כשאני כועס, אני מבטא מילולית תחושות פיזיות. כשאני כועס הלחיים מתלהטות, הקול משתנה, הגוף מתכווץ, דפיקות הלב מואצות ולחץ הדם עולה. וכל התחושות הפיזיות הללו נמצאות בתוכי. הן לא הגיעו מבחוץ, אלא מבפנים. כלומר, הכעס הגיע מבפנים. קחו בחשבון שהוא נמצא שם שנים, עד שהוא מתפרץ כמו לבה.

ואם הכעס נמצא שם שנים, אז הוא לא קשור לא לאשתי, לא להוריי, לא לבני ולא לחבריי. הוא קשור אליי. הוא מהילדות, מבית הוריי. כשהייתי ילד, הוריי כעסו עלי בגלל אותם הדברים בדיוק.

אבל אני כבר גדול ויכול לנהוג אחרת מהם. נניח שהבן שלי עשה משהו שהכעיס אותי.למה אני כועס? כי הוא עשה משהו שאני לא אוהב, או לא חושב שהוא צריך לעשות. אם כן, מדוע שאכעס? מדוע שלא אומר לו, אסביר לו או אלמד אותו? למה דווקא לכעוס?

אם אני כועס - במקום לומר, להסביר, או ללמד - אני מופעל. ראיתי אותו, ולחצתי על כפתור הכעס. אני לחצתי על הכפתור, לא הוא. הכפתור נמצא אצלי, לא אצלו. והוא ישן מאוד. הוא כפתור שכולו כאב, צער, עצב, תסכול, בדידות וחוסר אונים. כי זה מה שאני מרגיש אחרי שאני כועס עליו. אני מרגיש אשם, מדוכדך, עצוב. אני מרגיש רע עם עצמי, וחסר אונים.

כשאנחנו כועסים, אנחנו חסרי אונים. אנחנו צועקים, נוזפים או מטיפים על מה שכבר קרה או על מה שעלול היה לקרות. אנחנו כועסים, כי אנחנו לא מצליחים לראות שום דרך אחרת של ביטוי. יש אפשרויות אחרות של תגובה, של התחברות - אפשרויות שאינן כעס.

כלומר, הבחירה בכעס אינה מובנת מאליה, אינה הכרחית, היא הבחירה הפחות טובה. תמיד. היא פוגעת ביחסים ופוגעת בנו. היא מרחיקה אותנו מעצמנו.

הבחירה הזאת מרחיקה אותנו ממה שיש בעצמנו: חמלה, חוכמה, אהבה, יצירתיות. היא מרחיקה אותנו ממה שכרגע, כשאנחנו כועסים, אנחנו לא רואים. כשאנחנו לא מופעלים על ידי הכעס, אנחנו יכולים לראות ולבחור ולהשתמש בדרכים אחרות.

אז מה למדנו?

1. שהכעס הוא אפשרות.

2. אם הכעס הוא רק אפשרות, יש אפשרויות טובות יותר.

3. אם יש אפשרויות טובות יותר, הן נמצאות בתוכנו.

4. אם הן נמצאות בתוכנו, עלינו להתבונן פנימה.

5. אם נתבונן פנימה, נמצא את האפשרויות הטובות יותר.

6. אם נמצא אותן, לא נכעס.

כלומר, אנחנו יכולים לנהוג אחרת. היכולת לנהוג אחרת קיימת בתוכנו. היא כבר שם. כל שעלינו לעשות הוא לאתר אותה, להשתמש בה, ולחזור ולהשתמש בה.

אם אנחנו, הורים, בני זוג, חברים, בני אדם, נאמן את עצמנו להשתמש בה, הכעס ייעלם ובמקומו תפציע האהבה. הרבה יותר נעים לאהוב מאשר לכעוס, לא?