"לוויה בצהריים": אוסף של מניירות אמנותיות
כנראה שלא כל ספר מופתי ניתן לתרגם ליצירה קולנועית: "לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון אמנם מתהדר בצילום ובמוזיקה מקורית משובחת, אך תוצאתו היא שתיקות סימבוליות שאינן מבהירות את הסיפור ואת משמעותו
ארשת של רצינות וכובד ראש פרושה על פני 82 דקותיו של "לוויה בצהריים", סרטו של אדם סנדרסון לפי ספרו בשם זה של ישעיהו קורן. הסרט עשיר בג'סטות המזוהות עם קולנוע "אמנותי" - בני זוג שמנקרים במזונם תוך כדי שתיקה מאולצת, גיבורה מרוחקת שבקושי מישירה מבטה, קדרות קיומית מלווה בפסקול צורמני מאיים, ועוד דימויי אווירה כיוצא באלה.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
- איך להיפטר מהבוס 2
בעשותו כן, הסרט מבקש להיוותר נאמן לסגנונו המינורי והמאופק של קורן ולדמויותיו העמומות מבחינה פסיכולוגית. אבל מה שעשוי לעבוד בעבור הקורא אינו בהכרח צולח עיבוד קולנועי. "לוויה בצהריים", על כן, הוא סרט שנדמה בעיקר כאוסף של מניירות אמנותיות.
העלילה מתרחשת בישראל של שנות ה-50, ובמרכזה הגר ארליך (הילה וידור) אישה צעירה ולא מאושרת המתגוררת עם בעלה (יובל ינאי) במושבה בשרון. את שעות הבדידות הרבות שלה היא בוחרת להעביר בשטח אש של צה"ל הממוקם בשולי הכפר, במקום שבו שכן פעם יישוב פלסטיני.
יום אחד היא מתבקשת על ידי שכנתה, אם חד-הורית (מירב גרובר), להשגיח על בנה המסוגר, יפתח בן ה-10 (מתן אברבוך). הגר נעתרת, נוטלת עמה את הנער אל האזור האסור של החורבות, ובהדרגה מתפתח ביניהם קשר מוזר.
במקביל הגר עוקבת בחשאי אחר חייל נאה (אדריאנו חואבל) שמתאמן במקום יחד עם פלוגתו, ושאת המימייה הסמלית שאיבד - היא מוצאת. שמו של הסרט מתייחס, בין היתר, למועד הלווייתה של מורה ותיקה בכפר, שאת מקומה נשכרת הגר למלא.
יש להעריך את סנדרסון (שקודם לכן היה במאי-שותף של הלהיט המקומי "זוהי סדום") על שבחר ביצירה חרישית, איטית ומרומזת, דוגמת הרומן של קורן שראה אור לראשונה ב-1974. השאלה היא כיצד מתמודדים עם טקסט שמותיר בעיקר סימני שאלה, ושעיבודו תובע יותר מאשר נאמנות לרוחו ולסגנונו הספרותי.
וכאן, על אף עבודת הבימוי המיומנת ומלאכת הצילום המרהיבה (של נדב הקסלמן) - כושל העיבוד הקולנועי של "לוויה בצהריים". הסרט לא מעניין משום שהדמות שבמרכזו אינה מעניינת. היא יותר בגדר קלישאה של אישה אבודה - על שתיקותיה, מבטיה המושפלים ותנועותיה המדודות - מאשר דמות של ממש. התוצאה היא, שבסופו של הסרט, הצופה מוצא את עצמו תוהה על מה הוא בעצם מתבונן (אלא אם התשובה "אישה דיכאונית בחיפוש אחר משמעות לחייה" מספקת כאן).
בנסיבות האלה, מתקשה הילה וידור לעצב דמות בעלת עומק,
והופעתה כמו כופה על הצופה להעריך את האיפוק והסגפנות שהיא עוטה על עצמה. בדומה לה, גם הסרט עצמו מבלבל בין משמעות לבין אסתטיקה המתבססת על ריחוק ואיטיות.
הדימוי של האישה הצעירה, הבודדה המשוטטת בין חורבות הכפר הפלסטיני ניחן בעוצמה מסוימת - אחרי הכל, אלו מי שהודרו מהשיח הציוני ההגמוני בראשית ימי המדינה - ואולם נדמה שהסרט אינו מייצר רלוונטיות של דימוי זה לימינו. דברים דומים ניתן לומר על הפנטזיה שמייצג החייל הצעיר, עוד אייקון של השיח הלאומי-הירואי בתקופה שבה מתרחשת העלילה.
מי שעוד מעניק לסרט אפקטיביות מסוימת, נוסף לצלם הקסלמן, הוא המוזיקאי תושב נצרת ויסאם ג'ובראן (שכתב גם את הפסקול לסרטו של תאופיק אבו ואיל, "עטאש-צימאון"). עבודתו כאן מספקת דרמה רגשית ועוצמה, ומחפה במשהו על חולשותיו האחרות של הסרט.
